סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
אזכרה עשרים לזכרו

ליאור בן אהוב שלנו

האבל והעצב, מאז הלכת מאיתנו לא נגמר, הוא לא נגמר לא אחרי חמש שנים וגם לא אחרי 20 שנה , היית לנו ילד, ילד לא רגיל, ילד יקר מפז, ילד יקר מכל דבר, הענקת לנו בטחון ביכולות שלך ובתמיכה שנתת לנו, היינו משפחה חזקה ומאוחדת ועם לכתך השארת לנו חלל עצום, חלל ריק, חלל שחור שעליו רק הדמיון יכול להשתלט. בחלל הריק הזה אנחנו מנסים לתפוס אותך, רוצים לספר לך את כל הקורות אותנו בני המשפחה הקרובה שלך, חולמים אולי אפשר לשנות משהו, אולי אפשר להחזיר אותך, לא מפסיקים לדמיין מה היה אילו , מה היית אומר מה היית עושה, עם מי היית מתחתן, כמה נכדים היו לנו ממך ובמה היית עוסק שהרי בתור ילד, היית כל כך בוגר כל כך שאפתן, כל כך תחרותי, הצטיינת בכל דבר בו נגעת, באמת שלא איכזבת, היית צריך לטרוף את העולם עם נתונים כמו שלך ועם אבא שהיה עומד לצידך בכל בחירה שהיית עושה, אבא שבחייך הקצרים היה כל כך מעורב במה שעשית, אבא שלא היה ישן עד שחזרת בלילות, אבא שהיה מסיע אותך אותך בכל הזדמנות , אבא שהיה מרבה לדבר איתך על אף שתקנותו, אבא שהיה אחראי לכל הקורות אותך. כשמישהו היה קורא לך לצאת החוצה אבא שלך מיד היה יוצא ומזמין את החבר/החברה להיכנס הביתה, כ"כ היה מעורב.

הייתי כל כך  גאה בבן שלי ששרת בצנחנים בן שמעולם לא קיטר, חזר לבסיס בשמחה גם  כשקראו לו באמצע רגילה והיום לאחר מותך כבה האור, אני מידי בוקר אוספת את השברים, מכריחה את עצמי לקום מהמיטה לצאת לעבודה ולחזור מאוחר על מנת לא להתעמת עם הבית המיותם אותו השארת. הייתי רגילה לתכונה בבית ליאור מגיע, הולך חוזר ושוב הולך, חברים מגיעים בתדירות גבוהה ממלאים את הבית, יושבים במרתף רואים סרטים ונהנים, והיום החדר שלך עומד מיותם מחכה לך, שום דבר בו לא השתנה, ארון עמוס בגדים, דיסקים למכביר משקפי השמש שלך ומה לא, במרתף עדיין מערכת השמע המשוכללת אותה רכשת כחודשיים לפני הגיוס ממשכורת אותה חסכת מעבודת הקיץ בי.ב.מ.

למשפחה הגרעינית, למשפחה המורחבת לחברים הרבים שלך, השארת רק זכרונות טובים, תמיד עזרת, תמיד דאגת שיהיה טוב לסובבים אותך. ניסית רק להקל עלינו, חסכת מאיתנו כל דאגה, נלחמת לא להטריד אותנו, לא להטריח אותנו רק שלא ידעת שבשנייה אחת הכל יכול להתהפך והחיים בלעדיך הפכו לעול כבד. השארת לנו את אתגר ההתמודדות עם החיים, לא מוצאים נחמה , הראש לא מבין, הפצע נפתח כל פעם מחדש והצלקת מבפנים מכרסמת את הלב, לכאב אין סוף לגעגוע אין סוף ולעצב אין סוף.

בחייך הקצרים קיבלת אהבה אין סופית, אהבה שלא הספיקה לשמור עליך ממוות מיותר, הייתי אמא גאה שלה שלושה ילדים מוכשרים שהחזירו אהבה כבוד ונחת ועם מותך כבה האור ונשאר רק געגוע לחייל שלא חזר הביתה.

אוהבים גאים ומתגעגעים אמא
28/08/2022


לפני כ- 5 חודשים ליאור היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה- 40.

ליאור נהרג כמה חודשים לאחר יום הולדתו ה 20 והוא איננו איתנו כבר 20 שנה.

ליאור איננו איתנו בגופו, אך לאורך כל  20 השנים אחרי מותו, הוא נמצא בליבנו ובמחשבותינו לא פחות ואפילו יותר ממה שהיה בחייו.

ליאור הלך וגדל עם השנים, כילד עצמאי, חכם, נבון, ותמיד היה מוקף בחברים.

הרעות ואהבת האדם, היו תמיד הערך העליון שבא לידי ביטוי בכל מעשיו.

במשך כל השנים שחלפו מאז שליאור נהרג, נוכחנו לדעת שוב ושוב, עד כמה

ליאור השפיע בחייו לחיוב על אחרים וזה קצת מחמם את ליבנו.

החברים מספרים כי מערכת היחסים בין דרור חמדי, המורה של ליאור לכימיה, הייתה מערכת יחסים הדדית נדירה בין מורה לתלמיד ואכן המורה דרור חמדי, מלווה אותנו לאורך כל 20 השנים, מאז מותו של ליאור. בשנים הראשונות , דרור היה מגיע מידי שבוע לביתנו ובמשך כל השנים אנו ממשיכים לראות אותו באופן קבוע בכל יום זיכרון לחללי צה"ל , ובכל אזכרה שאנו עורכים לליאור.

המחנכת בלהה מכיתה י"א – י"ב מגיעה כל שנה לטכס האזכרה.

לליאור הרבה חברים טובים, שאסף לאורך כל שנות חייו. ליאור היה אהוב לא רק על חבריו, אלא גם על ידי ההורים של החברים והחברות שלו, שתמיד עודדו ושמחו על היותו של ליאור חבר לבנם או ביתם. אני זוכר שבאחד הפעמים ששוחתי איתו, הוא הביע את התפעלותו, מהאהבה שמרעיפים עליו הורי החברים.

עד היום לאורך כל השנים , יש הורים של חברים שממשיכים להגיע לימי זיכרון או לאזכרות שאנחנו עורכים ביום נפילתו.

למרות שעברו כבר 20 שנה מיום נפילתו, אנחנו עדיין  מידי שנה ממשיכים לשמוע ולגלות סיפורים חדשים  וחוויות של חברים שאפילו לא הכרנו.

בחור בשם אלעד שהתגייס לאחר שנתיים לשהותו בישיבת הסדר , שירת עם ליאור בתקופת המסלול, והיה מבוגר משאר החבר'ה, אותו בחור כתב לפני כשנה , כי למרות היותו של ליאור חילוני וצעיר ממנו, הוא תמיד מצא את ליאור כאיש שיח שיכול היה לדבר איתו , וכן סיפר כי ליאור אף פעם לא איחר להחליף אותו בשמירה.

אנחנו ההורים, זכינו לגדל 3 ילדים קרן ליאור וניצן. זכינו ששלושת ילדינו גדלו

עם ערכי כיבוד אב ואם , ואהבת האדם.

ליאור גדל במשך השנים כנער שובב עם המון חברים, אך לאורך כל אותם השנים לא נתקלנו ולו פעם אחת, באירוע כלשהוא, בו ליאור לא קיבל את דעתנו או בקשתנו במידה והתעקשנו.

בגיל 16 ליאור מאד רצה אופנוע , אך אנחנו חששנו  והתנגדנו וליאור קיבל את סירובינו

ללא כל עיקשות או נסיונות שכנוע. עד היום יש לי קצת יסורי מצפון , על כך שמנענו מליאור דבר אותו רצה.

נחמה קטנה מצאנו בכך, שליאור כהרגלו מצטיין בכל דבר, ולאחר מספר קטן של שיעורי נהיגה, עבר טסט בפעם הראשונה, וכך כבר בגיל 17 קיבל מתי שביקש את רכב שלנו.

אני זוכר כמה כבוד היה ליאור נותן לסבא שלו, וכל פעם כאשר חזר לחופשה מהצבא, היה מתיישב ליד סבא שלו, ומקשיב בקשב רב ובכבוד לסיפורים, למרות שהסיפורים חזרו על עצמם.

אהבת האדם באשר הוא אדם, אפיינה את ליאור יותר מכל, וככזה, ליאור היה דמות ממתנת ומרגיעה בכל עימות שהיה לו ולחבריו בעת שרותם הצבאי עם הפלשתינאים.

החברים מספרים, כי כאשר ליאור היה מגיע למחסום הרוחות היו נרגעות.

20 שנה שליאור לא איתנו, והגעגוע רק הולך וגובר, וזאת לצד תחושת הגאווה. שזכינו

בבן כזה.

אבא


ליאור. אח שלי,

20 שנה עברו והשעון, כמו שעון, לא עצר, ואני בינתיים חי חיים שלמים. יש לי שתי ילדות קטנות עדן ונועה, ואישה אוהבת דנה, ואנחנו גרים בארה"ב.

אלוהים יודע מה הייתי נותן לביקור ממך אצלנו, שתפגוש את כולם. שכולם יפגשו אותך. תאר לך; אתה נוחת בשדה התעופה עם האישה שלך והילדים ואני אוסף אתכם אלינו הביתה. והילדים משחקים בחצר, ואנחנו יושבים ושותים קפה, ומדברים, ומשחקים שש-בש עד לשעות הקטנות אחרי שכולם כבר ישנים.

יוסי הציע שאספר עליך וחשבתי מה אספר שעוד לא סיפרתי. אז יש הרבה כי בפעם הראשונה שנפגשנו היינו בני שנתיים, ובפעם האחרונה שנפגשנו היינו בני 20. הרבה קרה במהלך השנים.

שנתחיל בכתה ב', כשהלכנו ביום שישי אחרי ביה"ס למכולת של הרצל, ואופיר הראה מכתב כביכול מאמא שלו שדורש לתת לנו שקיות שוקו. זוכר?

או שיום אחד גם בכתה ב' אחרי ביה"ס בזמן שהייתי אצל אופיר פתאום טלפון ממך. אמרת שאתה מדמם ורצנו אליך. עוד גרתם ברחוב האורים, וכשעלינו במדרגות עמדת מחוץ לדירה שלכם עם הראש מורם למעלה, ודם זורם עד הכתפיים. הסתבר שקיבלת מכה באף ורק את הטלפון של אופיר ידעת לחייג בלי להסתכל. זו הפעם הראשונה שהייתי אצלך בבית. אהבתי את הדירה שלכם.

אומרים שחילוקי דעות והגעה להבנות הם חלק מכל מערכת יחסים חזקה. אז אני ואתה, כמו שילדים נוהגים, הלכנו מכות 3 פעמים. פעם אחת בחצר של הבניין שלי אחה"צ בכתה ב' או ג' כשאתה אני ואופיר שיחקנו. הפעם השנייה היתה כמה שבועות אחרי זה,  שוב אני אתה ואופיר אחה"צ, אבל הפעם בחצר של ביה"ס. והפעם האחרונה הייתה בכיתה ה' או ו' בטיול פסח של הצופים.

איך אהבתי שבתות של היסודי כשהיינו משחקים כדורגל כיתה נגד כיתה. וכשיוסי היה לוקח אותך ואותי כל שבוע שני לבלומפילד וקונה לנו בייגל טוסט שטוח באבולעפיה.

לפני שעברתם מרח' האורים למיתר, כל יום שישי היינו באים אחרי ביה"ס לשחק באתר בניה עם אישור מנהלתי. עד שעברתם והמיתר 24 ג (וכל הרחוב) הפך להיות הבית השני שלי.

הייתי ישן אתך בחדר או במרתף לפחות פעם בשבוע ולפעמים גם כמה ימים רצוף. זכיתי לבלות אתך שעות ארוכות וגם לא מעט עם יוסי, רבקה, אלי, ניצן, וקרן, ועם כל אחת ואחד מבני השבט של משפחת רוטשילד.

ביום כיפור של כתה ד' החלטנו שנוסעים לספורטק. ואת הסיפור הזה כולם מכירים. אתה הובלת כי היית בטוח שידעת את הדרך ואחרי 4 או 5 שעות רכיבה לכיוון ההפוך בכלל, סיימנו בספורט כיף של ראשון לציון. צחקנו שזה העינוי שלנו לכיפור, אבל היה כיף.

בכתה ד' ו-ה' בילינו כמעט כל אחה"צ: אתה, אני, אופיר, עדי, ענבר, מורן ועוד רבים ורבות טובים וטובות. מסתובבים בכל הרחובות של מרכז רמת גן מהגלגל ועד ז'בוטינסקי. לא היה לנו טאבלט והיינו כל יום חופשיים לחיות כילדי עיר במיטבם.

זוכר את הפעם הזאת שהלכנו אחרי בית ספר – אתה אני וניר – לבית הנטוש בהר הארנבות? שמע הבית הזה היה ידוע בגועל שלו ואף ילד לא העיז להכנס לשם. אבל איכשהו הצלחת לשכנע אותנו להכנס. כשנכנסנו ראינו כאוס בתוך הבית ומזרקים וזכוכיות שבורות ומה לא. לנו זה הספיק ורצינו לצאת אבל שוב פעם הצלחת לגרור אותנו, הפעם לקומה השניה לראות מה יש שם – אם אנחנו כבר כאן, אמרת. המראות לא היו מלבבים בהרבה ולפני שהספקנו להבין מה קורה בכלל, אתה כבר קפצת על ידית של איזה דלת לתוך עליית הגג רק בשביל להציץ. היית ילד אמיץ והווית לי השראה ואתגר.

בחופש הגדול של אותה שנה אני ואתה היינו באילת עם המשפחות שלנו, באותם תאריכים, וההורים שלי הורידו אותי אצלך בקלאב מד ליום. וואו, זה היה כיף. ירינו בחץ וקשת, אכלנו בשיטת "אכול כפי יכולתך", וצללנו עם שנורקלים. היתה חוויה בלתי נשכחת.

בשנים האלה גם התחלת להיות בלתי ניתן להביס בכדורסל ופינגפונג. מביך כשזה נשמע, הגענו למצב שהיית משחק פינג פונג מולנו בישיבה, ורק ככה היינו מצליחים לעתים נדירות לנצח. בימי שישי אני ואופיר היינו באים למגרש של מכבי ומצטרפים ליוסי בספסלים לראות אותך משחק כדורסל אחה"צ. עשית אותנו גאים.

בכיתה ה' נסענו בפעם הראשונה לדיזנגוף וגילינו ביחד עולמות חדשים. אתה, אני, ניר, יוסי, אבי, גיל, ג'קי, וכל מי שאני לא זוכר. פשוט הלכנו והלכנו עד שהגענו לים, לחוף פרישמן. ואז חזרנו על עקבותינו לדיזנגוף לתפוס אוטובוס חזרה הביתה, לא לפני שגילינו את הקרפ נוטלה בכיכר. המסלול הזה הפך לקבוע לעוד שנים קדימה. היינו הולכים הרבה לים ביסודי ובתיכון. החוף השתנה לחוף הצוק או חוף מציצים, אנשים חדשים נוספו לגרעין והאוטובוס התחלף באופנועים ומכוניות. עשינו חיים אח שלי!

אני לעולם לא אשכח איך ביום העצמאות של אותה שנה, כשהלכנו כל החבורה לאורדע ועלינו במעלית של הבניין מול בית הכנסת הגדול לקומה המפולשת, ומתוך שעמום וסקרנות של בני 10 החלטנו לזרוק זיקוקים על מכוניות. מה שיצא היה שהאוטו הראשון שזרקנו עליו זיקוק היה מיצובישי לבנה וחשבנו שזה האוטו של אבא שלך, וברחנו בבהלה. אז יוסי, אם אי שם בשנות ה-90 יצא לך לנסוע על הרצל ביום העצמאות ופגע לך זיקוק באוטו, זה היה ליאור. ועד היום אנחנו מתחרטים.

ובכתה ו' הפרידו אותנו כיתות. כמובן שזה רק היה מכה בכנף. ובחופש הגדול של אותה שנה זכיתי להצטרף אליך ולכל המשפחה לעוד חופשה באילת, הפעם במלון הנסיכה, וגם הפעם צללנו, אבל אני קיבלתי מכת קור והייתי צריך לצאת. אבל אחד הזיכרונות הטובים מהטיול הזה היה טורניר הפינג-פונג שנרשמנו אליו, ולמרות שלא היית ביום שיא, זכית מקום ראשון או שני. אני גם בטוח שרבקה ויוסי יכולים למצוא את הגביע. אני לעומת זאת הייתי ביום שיא והצלחתי להגיע למקום הרביעי והמאכזב בלבד, אבל הזכייה שלך עשתה את זה מתוק בשביל שנינו.

בכתה ז' או ח' אתה ודנה הייתם חברים. אני זוכר יום שישי אחד שממש רצית לישון אצלה וההורים שלה הסכימו בתנאי שעוד חברה וחבר ישנים באותו חדר. דנה השתמשה ברחלי ואתה השתמשת בי. היה ערב ממש כיף, ובערך 5 או 10 דקות אחרי כיבוי אורות כשכל אחד כבר מכוסה על מזרונו, בחושך מוחלט לפתע נשמעים קולות נשיקה. הנשיקה הצרפתית הראשונה שלך (למיטב ידעתי). באותו רגע כמובן שהבנתי למה היה לך כל כך חשוב לישון אצל דנה. קולות הנשיקה נשמעו למשך דקות ארוכות, ללא בושה, איתי ועם רחלי בחדר, ובשלב מסוים כמעט התפרצתי מצחוק אבל רחלי ואני כבדנו את המעמד ושמרנו על שקט מוחלט. הרגשתי גאה.

אחד הסיפורים הטובים היה בטיול השנתי של כתה ח' שהתפלחת בלילה לחדר של הבנות והמורה אריאל חיכה לך בתוך החדר בחושך עם מטאטא. כששמעתי מה קרה אני חושב שצחקתי לפחות 40 דקות.

בתיכון ובעיקר בי"א וי"ב כל יום היה חוויה. ובכל יום אתה היית חלק מהחוויה. בשנים האלה צירפת אלינו מלא חברים טובים וכולנו ביחד עד היום. אני כל כך שמח שחוויתי את כל זה אתך.

ערב קיץ ספונטני אחד בכתה י"א נסענו לחוף השרון –  אני אתה וניר – על אופנועים עם שש-בש ופקל קפה, וישנו על החוף תחת כיפת השמיים. הקשבנו לגוגו דולס בריפיט כל הלילה.

באותה שנה נסענו כל החברים ליוון. היה חלום. אני, אתה, אורי מני, תומר, ומתי גם קפצנו בנג'י והיה בלתי נשכח.

לפני הגיוס היינו מורעלים. התאמנו והתקבלנו לגיבושים. אני לסיירת מטכ"ל ואתה לשייטת. הגיבושים התחילו באותו יום. ואני זוכר שיום לפני זה נסעתי לצפות בשקיעה מהצוק ודמיינתי לעצמי איך אני ביחידה מספר אחת ביבשה, ואתה בים, וביחד אי אפשר לעצור אותנו. שלושה ימים אחרי זה, כשהסתיים הגיבוש למטכ"ל ללא הצלחה ואמא שלי באה לאסוף אותי מוינגייט, הדבר הראשון ששאלתי אותה היה אם עברת את הגיבוש. היא בשרה לי שלא וממש התבאסתי. חזרתי הביתה, התארגנתי ונסעתי אליך. סיפרת לי איך החגורה לא הסתדרה לך וכל הזמן היית צריך להרים את המכנסיים. חבל שלא לקחת שלייקעס.

בקיץ נסענו לקורפו, שוב כל החברים. היה כל כך כיף. שבוע אחרי זה התגייסתי ואתה 4 חודשים מאוחר יותר.

מתישהו, בערך בגיל ,19 היינו ברגילה חופפת בבית ונפגשנו, מה שבאילוצי השירות הקרבי נעשה נדיר יותר ויותר. באתי אליך הביתה. היינו רק אני ואתה והחלטתי לבצע תעלול ישן שהיינו עושים כילדים, לצאת מהחלון בקומה השנייה ולטייל באדניות, כשיצאתי מצאתי עטלף מת ששכב שם ונגעתי בו כי נגעלת מזה. ואז נכנסתי חזרה הביתה ורדפתי אחריך תוך איום שאגע בך עם היד שנגעתי בעטלף. הייתי עושה לך את זה הרבה בתור ילדים בעיקר עם ג'וקים.

בפעם האחרונה שנפגשנו היינו בים. חוף פרישמן או גאולה. נכנסנו לים אני ואתה והרחקנו מהחוף כדי להנות מהשקט, מהמים, ולדבר. תמיד היינו עושים את זה כשהיינו הולכים לים.

ואז יום אחד כשהיית בפאקינג בית"ר עילית נשבר הלב של כולנו. נסעתי לשם, לאיפה שהרכב שלכם התהפך. לטראסה הארורה הזאת. בערך חודש אחרי המקרה.

ובכנות יוסי ורבקה, זה רק תמצית מהדברים שליאור ואני עשינו ביחד. כל מה שאני צריך זה לעצום את העיניים ולחפור בזיכרון. וזה כיף. אלה גם סיפורי הילדות שאני מספר לילדות שלי.

אני גם רוצה לומר לך יוסי ולך רבקה שאת הדברים שלמדתי מכם עד היום אני זוכר. את החוכמה, הצניעות, האדיבות, והנדיבות. ואת דרך הארץ. כילד ביליתי שעות וימים עם ליאור והערצתי את יוסי כמו אבא שני. רבקה לימדה אותי להגיד "שלום" לפני שאני אומר "אפשר את ליאור" כשהתחלנו לדבר בטלפון מתישהו בכתה ג'.

ידעתי מי אתם אבל את העוצמה שלכם לא תיארתי לעצמי. אני רוצה שתדעו שההערצה רק גדלה והיום אתם לא רק סימן לחוסן נפשי, אתם גם סימן להמשכיות בכל מחיר, לכח של השבט, ולשימור והנצחת ליאור ומי שהוא היה. האדם המיוחד שהוא היה. התכונות שהיו לו. האינטליגנציה שזהרה ממנו על כל רבדיה.

אני מבטיח לכם שאפעל להנצחתו של ליאורי היום, ובעתיד. אני אוהב אתכם ויש לכם מקום פרטי אצלי בלב ביחד עם כל חברי השבט. גם אם אנחנו לא בקשר, אני זוכר. לפעמים כשאני עוצם עיניים וחי מחדש את אותם רגעים מהילדות, ברוב החוויות האלה אני וליאור מתרוצצים איפשהו ברחובות של הגלגל והזיתים, ובין חוויה אחת שעיצבה אותי לאחרת כל אחד ואחת מהשבט מופיעים אצלי בזיכרון.

ועכשיו זה 20 שנה מאז, של חוויות שאף פעם לא יהיו עם ליאור ותקווה נאיבית למפגש בעתיד. והרבה רגשות של כאב, כעס, אכזבה, אבל הרבה זיכרונות טובים ואהבה שעושים את הזכות להכיר אותך ולחוות אתך ככבוד גדול לנצח.

אוהב אותך אח שלי ומתגעגע.

ארז


הדר חברה של ליאור

מה להגיד, במעמד זה, אחרי 20 שנים ? חושבת על זה כבר כמה שבועות ועדיין לא מוצאת את המילים. מעמד מפוקפק, שכולנו היינו מעדיפים לא להכיר, לא את המקום הזה ולא לעמוד מעל קברך כבר 20 שנים.

כל כך הרבה השתנה אך לא עובדת מותך. כבר 20 שנים אתה נוכח נפקד. נמצא אך לא קיים. אחרי 20 שנים הכאב דעך, יש קבלה והשלמה עטופות בגעגועים וזיכרונות מתוקים מלופפים בזיכרונות כואבים.

להיזכר בך חי, ברגעים הקטנים שלנו, לפני הסוף המטלטל, לקח לי שנים. להיזכר בחיוך, כמו בפעם שרבנו מתחת לבית שלי והלכתי עצבנית עם הגב אליך. אחרי כמה צעדים טלפון ממך, אני עונה ואתה מסביר לי שאם זה היה סרט, עכשיו זה השלב שאני אמורה להסתובב ולהסתכל עליך. אז הסתובבתי ובשניה כל הכעס התפוגג וצחוק התגלגל, מלראות אותך עומד מחוץ לאוטו, בעמידה הקצת מגושמת שלך, מחייך חיוך שובב ומרוצה עם עיניים צוחקות ואוהבות. כן לאט לאט עולים בי עוד זכרונות של רגעים קטנים שלנו שהופכים לקומדיה רומנטית שאתה מביים לנו. כל כך אהבת סרטים וכל כך אהבת לביים אותנו, אני נזכרת בערגה. אני אהבתי להיות השחקנית בקומדיה הרומנטית שלנו אך לפני 20 שנים ברגע אחד הקומדיה הפכה לטרגדיה ישראלית, נפל חלל. כך הם הזיכרונות שלי ממך, מלאי מתיקות והקסם שלך שמילים לא יוכלו לעולם לתאר, האהבה, הדאגה, ההומור, החוכמה, הנתינה והיצירתיות. מול הזכרונות שלי אחרי, סיפור ההתמודדות שלי עם החלל והשכול העצום ששטף אותי לפני 20 שנים.

עברו 20 שנים אז השנה חגגתי 40,נזכרתי ביומהולדת 20. היומהולדת האחרון שהיית בחיים ומאז הזמן את עצמו הכפיל. נזכרתי איך ביומהולדת לפני 20 שנים התקשרת ב- 12:00 לאחל לי יומהולדת שמח וסיפרת שביקשת במיוחד כי היית אמור להיות בשמירה בזמן הזה ורצית להיות ראשון המברכים. ואיך ביומהולדת שלי שנתיים לפני כשאתה ביוון בטיול עם חברים, שליח מביא לי ממך זר פרחים. עוד ועוד זכרונות מתוקים.

השנה אביך יוסי שלח לי ברכה, כן הם כמוך אוהבים ודואגים. הוא הזכיר לי שאצלכם לא עושים עניין מימי הולדת. כמו שאמרת לי כל השנים ועדיין זרמת איתי בהצטיינות כהרגלך בחיים. להפתעתי הרבה, את כל הברכות שכתבתי לך, שמרת במגירה. את זה גיליתי בשבעה שלך. כי כאלו הזכרונות ממך מתוקים אך בסופם גם זכרונות כואבים.

אסיים בתודה על חייך המשמעותיים והזכות להכיר ולחוות איתך ליאור, אהבת נעורים. תודה על הוריך ומשפחתך המקסימים שאותך כל כך מזכירים. דואגים, אוהבים ותומכים בהמון רגעים, בעודם עם עול מותך, בגבורה חיים. ותודה אחרונה, על השיעור העמוק באהבה, בה חיים מוות וחיים.

תנוח בשלום על משכבך אוהבת, הדר


20 שנה לנפילתו

ליאור היקר !

כמו שכתבתי לך בשנה שעברה, אני מעביר לך חוויות שלנו עם ההורים שלך. במהלך השנים הפכנו חברים, הנה הגיעה השעה לכתוב לך על המציאות היומיומית הכואבת, שאתה כל כך חסר ממנה, אתה אמנם חסר, אבל אתה כל כך כאן, לא עובר יום שאתה לא מוזכר במשפחה. ההורים האחיות והחברים, מזכירים אותך כמעט כל יום, פעם בצחוק ובשמחה ופעם אחרת בבכי ובכאב.

בדרך כלל אמא רבקה מביעה את דבריה בבכי ובזעקה אילמת, מילים כואבות ובקול נחנק, והיא זועקת כמו לביאה פגועה, ואבא יוסי נאלם כמו הדממה שבים, סופג בדממה כואבת את פגיעתו שלו ושל לביאתו, מפנים הכל פנימה, סופג הכל בשקט בדממה, אבל דממה צועקת.

ומידי מפגש עם ההורים הכואבים שלך, אנו שומעים, לומדים ומוסיפים כל פעם פרטים חדשים עליך, לומדי להכיר אותך ואת דמותך, והיום הפכת לנו כבן נוסף במשפחה.

ליאור, שא עיניך וראה, כולם נקבצו, ובאו עדיך, הגענו אליך !!! הגעתנו לאזכרתך, להעלות את זכרונך, ואת הדמות הנעלה שהיית.

איך אמא הגדירה אותך – אתה שהיית כל עולמנו ובעיקר בן אהוב ואוהב. ואבא מזכיר שהיית לו; חבר, יועץ, מנהיג ומוביל דרך, כמו שאבא יוסי כתב: השנה ה-20 לנפילתך – הכפלת את שנות חייך.

מטבע הבריאה שבנים בוגרים קוברים ומספידים את הוריהם וכאב הבנים וזכרונם הולך ומתעמעם, אז הנה כאן הגלגל התהפך והוריך הצעירים קוברים את בנם היותר צעיר וסופדים לו עוד שנים רבות והכאב הולך וגדל.

ליאור היקר רק רציתי לומר לך, כמה שאנחנו גאים בהורים שלך, שעושים הכל למען האחיות שלך, ומובן למען הנכדות והנכדים, וזאת כדי לקיים את הבטחתם אליך להמשיך את החיים למען החיים.

ליאור, לא פעם אחת אמא רבקה, אמרה לנו שהייתה נותנת הכל כדי שאתה תהיה כאן ולו לרגע קט, בכדי שהיא תוכל לחבק אותך ולהגיד לך כמה שהיא אוהבת אותך- כמה כח זה היה נותן לה.

ואבא יוסי-שותק. סופג ומהנהן, כאילו מאמת כל מילה, כל הבעה של אמא.

ליאור, ההורים בטוחים שאתה המלאך השומר והמשגיח שלהם מלמעלה ומכוון אותם באתגר הגדול של החיים-הישרדות והתמודדות עם חסרונך.

החיים בלעדיך מביאים רגעים קשרים וכואבים רגעים שנדמים כמבחן הישרדות אחד ארוך, יום-יומי. להמשיך לחיות עם חסרונך !!!!

וממך ליאור ממך הם מבקשים, אנא הופע אצלם בחלום, ולו רק לדקה אחת, ומסור להם להרים את הראש ולהמשיך הלאה, לחיות את החיים כמו שאתה היית רוצה שהם יחיו אותם,באהבה ברגעי משבר בעצב ובשמחה.

ליאור, שמור על כולם מלמעלה, תן להורים ולאחיות שלך את הכח והביטחון להמשיך….

אמנון ארז, חבר שלומד להכיר אותך כל יום יותר ויותר.
28/08/2022


ליאור

20 שנה שאתה לא איתנו, 20 שנה ואני זכיתי להכיר אותך רק כמה חודשים.

בזמן הקצר והאינטנסיבי הזה פגשתי בחור מהטובים שיש. בחור ערכי עם יכולות מנהיגות טבעיות ועם חיוך ועיניים טובות שנותנות את ההרגשה, שכשאתה בסביבה אז הכל יהיה טוב.

שירתנו יחד בתקופה עמוסה וקשה של האינתיפאדה השנייה, כשכל הזמן חי בנו המתח התמידי בין הצורך להילחם באוייבים המחבלים, לבין ההבנה שמסביב למחבלים האלה יש הרבה מאוד אנשים פשוטים שלכודים בסיטואציה. כל הזמן צריך להיות דרוך, מוכן ולוחמני – ובו זמנית גם לראות את הילד המפוחד עם הדמעות בעיניים ולזכור שהוא לא האוייב. במקומות האלה – אנשים עם הערכים שאתה גדלת עליהם מהבית – הם האנשים הנכונים.

והיום, 20 שנה אחרי שהלכת – הצורך באנשים כמוך רק הולך וגדל – בכל החברה שלנו. בעסקים, בחינוך, במנהיגות הציבורית והפוליטית, במילואים – וגם סתם ברחוב, בכביש או בפארק. וכשאני חושב עליך אני הולך עם כל הטוב שהיית יכול להביא לעולם, לחברה ולמדינה שלנו – וזה כואב ועצוב שבעתיים.

סלע


ליאור

השנה הצמרמורת גדולה מתמיד, השנה הזאת מביאה איתה משמעות קשה וכואבת במיוחד, השנה מטיחה בנו תמונה עצובה, שתקופת חייך היא כתקופת אובדנך. מה שכואב עוד יותר במשמעות הזאת, היא העובדה ששנות המוות שלך הטראגי והנורא שטרף את החיים והפך אותם לתוך תהום שחורה- ימשיכו להיספר, עוד ועוד, מול שנות חייך – שנסתיימה ספירתם לנצח.

החיים סופיים, המוות לא ! 20 מול עשרים, ומה עכשיו ? 21, 22, 23…..

על כל שנה שחיית, על כל שנה שחייכת, על כל שנה שזכינו להנות ממך, עברה שנה שבכינו וכאבנו כולנו את לכתך.

ועכשיו…האיזון הזה נשבר, כאילו שלא היה בלתי נתפס גם ככה.

ליאור אתה יודע, היו מלא רגעים מצמררים כמו רגע זה, מאז שהלכת- הרגע בו אחותך הקטנה עברה את גילך, הרגעים בו נולדו אחייניך והפכו אותך לדוד כשאינך, הרגעים בו חבריך ואנחנו בני דודיך התחלנו לייצר דור המשך, ואותו דור המשך כבר גדל ובגר וכבר שואל ושומע עליך, על מי שהיית… ומי שהיית מתרחק ומתרחק, כבר 20 שנה הוא מתרחק ומתרחק.

וכבר 20 שנה אנשים זרים שואלים אותי – מה זה הסטיקר שיש לך על האוטו, ואני אומרת שזה ליאור, בן דוד שלי, שנהרג בצבא, ומסבירה שזה בן דוד קטן, שנכון שזה 20 שנה אבל זה לא מישהו מבוגר שנפטר לפני הרבה שנים, זה בן דוד שלי… הקטן…בן דוד שלי הקטן…

ליאור, זו אינה השנה הראשונה שאני עומדת מעל קברך ומספידה אותך, ובכל שנה זה הופך קשה יותר, והשנים נערמות להן…

תמיד נהניתי לכתוב ברכות ולהקריא לאהובים שלי, למה לך אני כותבת הספדים, איך זה יכול להיות בכלל ?

בחרתי לספר היום על המיפגש האחרון שלי איתך –

היית בבית ברגילה, באתי לבקר אותך, להתקשקש קצת. היית בחדר הטלוויזיה מחוץ לחדרך, שכבת על הגב ועשית כפיפות בטן נמרצות, ואני מדברת איתך ומספרת לך דברים ואתה מקשיב, מגיב וצוחק, אבל לא מפסיק בכפיפות הבטן… ואז פתאום התיישרת, אז אמרתי לך : יופי, תודה לאל שעצרת, וענית לי: לא עצרתי, אני עובר לשכיבות שמיכה…אז התיישבתי לידך על הריצפה והמשכתי לדבר ואז צחקנו שנינו על זה שאתה מתעמל ואני מדברת…

ליאור, אתה יודע ? התאריך בו נעלמת מהעולם היה ב- 27/08, סוף החופש הגדול. סוף החופש הגדול אלו 3 מילים שמבאסות את כל הילדים והילדות, את כל הנערים והנערות, מי היה מאמין שעבורך – סוף החופש הגדול יישאר סוף חייך הקצרים.

אז ליאור, אולי תיתן שם איזו מילה לאלוהים, תגיד לו שאחרי כל השנים מגיעה לך הגשמת משאלה אחת, תגיד לו: נתת אותי לעשרים שנה, ואז לקחת אותי ל- 20 שנה נוספות, אולי הגיע הזמן להחזיר ? תספר לו שכאן למטה יש צבא שלם של אוהבים שיעשו בשביל זה הכל… הכל.

בת דודה שלך, שאוהבת אותך … לירון


לו

לו יכולתי לחיות קצת ללא זיכרונות
לו יכולתי לשכוח ימי אסונות
לו יכולתי לחות כל שעה מחדש
לו יכולתי לחזור לתקן הנדרש
לו יכולנו

לאתחל בשנית את הזמן הרחוק
כמו סיפור הצגה את הסוף קצת לדחוק
למחוק את הפרק עם סוף קצת שונה
שיהיה לעתיד, זה כל כך משונה ?

 לו יכולנו לברוח מאותה בשורה
לדמיין שהכל לא היה לא קרה
לו יכולנו למחוק את היום מהלוח
ולתת לנפשנו טיפה, קצת לנוח

כאב לא נגמר
העצב לא נשבר
וישוב גם מחר

 עמירם בית הלחמי
28/08/2022

ליאור רוטשילד זל

סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
1982 - 2002