27.8.20
ליאור
זה די קשה לי לדבר בסיטואציה הזאת. אתם יודעים את זה. חשבתי שאצליח לכתוב משהו לליאור. כמה אני מקנאה באלה שמסוגלים לכתוב בגוף ראשון לאלה שכבר לא איתנו. לצערי אני לא מסוגלת.
אז אני אדבר על ליאור ולא אל ליאור.
כשליאור נהרג, אני זוכרת שחשבתי לעצמי, איך זה הגיוני שהוא נלקח דווקא כשגיליתי אותו באמת.
למרות שהיינו באותם ״חבר׳ה״ עוד מהתיכון, רק לאחר הגיוס שלו, והשלמת המסלול, התחלנו לשוחח יותר לעומק. ליאור ידע בדיוק מי הוא, ושום דבר ואף אחד לא יכול היה להשפיע על זה. וכשחלק ניכר מחבריו ברח מהשירות הקרבי והשקיע מאמצים כבירים כדי להוריד פרופיל, הוא ידע שהוא רוצה לתת את מה שהוא יכול לטובת המדינה שלו. ומצד שני, כשחבריו שכן הלכו לשירות קרבי וגם אלה ששירתו איתו, היו בשיחות חולין משולהבות ששים אלי קרב, שונאים ערבים (כי בכל זאת, היינו נערים אז), ליאור ידע אחרת. הוא ידע שעד כמה שהוא מורעל, השירות הצבאי זה הכרח המציאות, שאין ברירה אלא לבצעו, וחשוב לעשות זאת בצורה המכבדת, סבלנית והומאנית ביותר שאפשר.
במידה מסוימת- ליאור הגיע לעולם הזה, כמוני, ילדים שהבינו איך העולם הזה פועל כבר מינקותם. שבמידה מסוימת כאילו הסתכלו על העולם מבחוץ, ממושב המבוגר האחראי, גם כאשר הם היו עוד צעירים פוחזים. שעבור כל מיני מרקמים חברתיים/ משפחתיים – היוו מן עמוד שדרה או דבק מחבר.
כשליאור הלך מאיתנו, עבורי סדרי העולם מאוד התפוררו. אני, שמעולם לא חיפשתי את עצמי בשאלות של מהות – לא הצלחתי להבין למה דווקא הוא. למה זה קרה דווקא לנו. למה אם זה כבר קרה, זה לא היה בקרב עקוב מדם מתוך אקט של ״גיבורות״ אלא ברגע של החלטה שגויה בתוך הרכב שעלתה בחיים של מי שפיקד עליו מלמעלה….
ואז הבנתי. הבנתי שחשוב להיות גיבור בחיים יותר מאשר במוות. ליאור לחלוטין היה כזה, עם סט הערכים שבו הוא בחר בחייו, ואף השאיר מורשת לאחר לכתו. לאחרונה גיליתי שיש מורשת קרב "רוטשילד" בצבא ודורות שלמים של חיילים, כבר כמעט שני עשורים, גדלים עליו.
ואם הוא היה היום, בטח היינו עכשיו קולגות בהייטק, אולי דרכינו המקצועיות היו אפילו נפגשות. ואולי לא היינו שומרים על קשר, וכמו הקשר שלי עם שאר ״החבורה״ מהתיכון – גם הוא היה מתמסמס.
אבל במקום זה, הוא לא כאן, ואני עדיין פוגשת בגללו – או בזכותו – את כל החברים מהתיכון פעם או פעמיים בשנה, פה בחלקה היפה והמטופחת הזאת, שמסיבה שטרם הצלחתי להבין גורמת לי לתחושת שקט ורוגע, במקום לתחושת מוות וטראומה. עד כדי כך, שבימי הקורונה, וגם בערב שלפני ערב יום הזכרון, ברחתי לכאן קצת, כדי לשוב לשפיות. הדלקתי נר ושוב קראתי, בפעם המי יודע כמה, את ההספד המנוילן של ״החבר׳ה״. והזלתי דמעה.
כל הטוב הזה, שליאור הביא לעולם הזה והשאיר גם אחריו- הוא תוצאה ישירה של כל מי ומה שאתם, יוסי ורבקה האהובים, שהכרתי באמת רק בשבעה על ליאור, ותישארו חלק מחיי לתמיד.
ראיתי בכם את ההתמודדות – המאבק שבין להרים את כל שאר המשפחה בכוחות על טבעיים – לרצון פשוט להתמסר לשכול ולוותר על הכל. ההערכה הגדולה לצבא – ומנגד התחושה הקשה שמשהו לא נוהל שם כמו שצריך. הרצון לשמר את זכרו של ליאור – מול השבר שבהבנה של כל מה שהוא כבר לא יהיה.
אני אוהבת אתכם. אני גאה בהתמודדות שלכם.
ומתגעגעת לליאור, ולכל מה ומי שהוא יכול היה להיות.
שיר לנדאו חברה לספסל הלימודים
27.8.20
ליאור בני האהוב
מזה 18 שנים שאנחנו מרגישים את עוצמת החוסר והכאב המתגבר על אובדן הבן היקר שלנו.
כשחושבים שלעולם ליאור לא יחזור זה קשה מנשוא, לעולם לא נשמע דלת נפתחת כשליאור עומד בפתחה בשיא גובהו ובשיא יופיו. אני מחכה לנס, לאות, מדברת עם עצמי ומבקשת "ליאור חזור, חזור".
יום יום אני חיה עם הזיכרונות, כל יום אני משחזרת את תמונותיך האחרונות, את השיחות הטלפוניות האחרונות, את הסיפורים ששמעתי לאחר מותך ולא מצליחה להפסיק לכעוס למה הבן שהיה כ"כ אהוב, כ"כ מוצלח שעזר לכולם נעלם לנו והשאיר כ"כ הרבה ריק , הבית כבר לא אותו הבית והלב כואב ומתייסר ומסע החיים מעייף ולא מרפה הוא ממשיך וממשיך.
עשרים וחצי שנים חיית איתנו נפשינו היתה קשורה בנפשך ועדיין כל יום שיעבור עד יומנו האחרון אתה תחיה איתנו, אנחנו לא נרפה ולא נפסיק לפקוד את קברך האילם מידי שבוע בשבוע ונמשיך להגיע ולדבר אליך ולשאול את עצמנו למה עזבת אותנו בשיא שלך, הרי כל דבר שנגעת בו היה כ"כ מוצלח; לימודים, צבא, חברים, משפחה קרובה, משפחה רחוקה, כבוד להורים, כבוד לזולת, כבוד לשונה ועוד ועוד תכונות חיוביות שהיו לך.
אנחנו לא מפסיקים לדמיין כמה היית מאושר לחוות את החיים עם קרן וניצן אחיותיך האהובות, עם שני גיסיך, עם חבריך הרבים, עם חברותיך היקרות, עם המשפחה המורחבת וכמה היית שמח וגאה עם ששת אחיינים שלא זכית להכיר.
לכאב אין סוף, לגעגוע אין סוף ולעצב אין סוף, השנים חולפות, הדמעות ממשיכות לזלוג, על ליאור שהיה צריך לטרוף את העולם כפי שהתבטא בפני רן החבר שלו מספסל הלימודים בעת שנפגש איתו בפעילות מבצעית בעזה.
היינו המשפחה המושלמת, לפני ששכבת תחת האבן הקרה עמוק באדמה מבלי לומר דבר מבלי להסביר איך ולמה.
כשאני רואה ונפגשת אתכם החברים הנאמנים זה נדמה שחוזרת אלי התחושה שליאור ישנו ושהוא לא רק תמונה ממוסגרת בסלון.
ליאור רציתי שתדע שהפרידה ממך בשניה כה גולרית לפני 18 שנה, שינתה לנו את הכל, בלעדיך שום דבר כבר לא אותו דבר ולא יהיה אותו דבר.
בן אהוב שלי אתה חסר ותחסר תמיד.
אוהבים וגאים בך אמא ואבא.
יום אחד בשנה נפערים השמים
על מגש שמוכן לדמעות העיניים
יום אחד בשנה הטיפות משמים
לא מרוות אדמה ולא הופכות למים.
יום אחד בשנה נפערים השמים
לא לתפילה, ללא מחילה, בדממה
לפרח קשה לעמוד ולפרוח
אותיות מתפזרות כמנסות לברוח.
ואת מביטה לענן שממעל
נשמתך עומדת ואין בך תנועה
ואתה שמביט בפרחים שבשער
אך דמותך קופאת לצידה בדממה.
עגורים שוב חלפו כנפיהם בשחקים
כמו יצאו לחפש את נשמות האובדים
לדלג על ענן בדילוג של שימחה
ולרדת לרגע מנוחה בדממה.
צפורים נודדות באותה העונה
לא נראה את כולן כל שנה ושנה
כן, גם הן מאבדות בדרכן ילדים
ודיין חוזרות, מסלולי החיים.
עמירם בית הלחמי לזכרו של ליאור 27/08/2020
ליאורי – 18 שנים
העולם שלנו כל כך לא צפוי, ממש ככה ! לא כל הרצוי מצוי.
גם אם נגייס את כל תעצומות הנפש שאצורות בתוכנו לא נוכל להכיל את הכאב העז שאנו חשים.
תחושת הכאב כל כך מעיקה ולא מרפה. הכל ברגע התהפך.מה שהיה עד עכשיו כבר לא יהיה ולא ימשך.
התחושה שמשהו בנשמה נשבר, כאילו כלום לא נשאר.
התהום שנפערה והריקנות שבנשמה מנקרת.
האמונה שכל מה שקורה קורה לטוב נשברת ונראית כל כך טפלה.
אבל כמו כל דבר, לפני שמאוחר, צריך את השברים לאסוף ולחבר אותם יחדיו לתמונה חדשה, למציאות החדשה.
תמונה שתזכיר את מה שהיה אבל תכוון למציאות אחרת, מציאות שונה שבה ליאור לא נמצא.
הדרך הטובה להתמודד עם הקשיים, היא להמשיך לחיות את החיים, אמנם חיים שונים לגמרי.
לקום כל בוקר מחדש עם הזיכרונות הטובים ועם הימים שהיו נפלאים. להתמודד עם החלל שהושאר ולהמשיך לחייך.
ליאורי, אני רוצה לשתף אותך שלנו הבני דודים יש קבוצת WhatsApp ששמה "אנחנו"
בקבוצה מברכים בימי הולדת, מספרים בדיחות, מתעדכנים לגבי החדשות ומארגנים מפגשים.
כל פעם כשנשלח משהו בקבוצה עולה בראשי המחשבה מעניין כיצד ליאור היה מגיב ?!
אולי איזה פאנץ מוחץ ?1 אולי מתחיל לפתוח בדיון סוער ?!
ובעיקר לקראת מפגש מדמיינת אותך מגיע מתיישב עם החיוך השובב ולאט כולנו מגיעים לאותה פינה ומתיישבים לידך…
ליאור אהוב שלנו, גאה מתגעגעת ואוהבת
שחר בת דודתך אוגוסט 2020
27.8.20
ליאור, שנים שאני יוצאת מהאזכרה מאוכזבת שלא כתבתי לך ולא קראתי משהו לזכרך. האמת התחלתי לכתוב כבר בשנה שעברה אבל רק השנה אזרתי אומץ.
ליאור, יש לי הרבה זיכרונות ויש פעמים שאני מרגישה שאני יכולה לראות אותך מולי…
יש מקום מדוייק שאני רואה אותך, ליד "רהיטי ירדנה" בצומת בן גוריון/הרא"ה, שם נפגשנו בפעם האחרונה. היינו בצבא ואתה נעצרת עם הרכב לידי ודיברנו בחטף ואם הייתי יודעת שיותר לא אראה אותך, הייתי מבקשת ממך לא ללכת, להישאר.
כשהיינו ילדים היינו יחד מהגן ועשינו ביחד טיולי משפחות, עשינו על האש ושיחקנו כדור עף בפארק, יצאנו למלונות ופעם מישהו מהשכבה שאל אותי אם אנחנו משפחה, אז לא, לא זכיתי להיוולד לשבט משפחת לוי המאוחד והמהמם, אבל הרגשתי שאנחנו משפחה…
אני זוכרת כל מיני רגעים מהילדות שלנו, כמו פעם אחת אחרי בית הספר הלכנו אתה אופיר ואני ושיחקנו מאחורי הבית שלי ואמא שלי הלכה לחפש אותי בבית הספר ולא מצאה. אני זוכרת את הפיתה עם חומוס נקניק ומלפפון חמוץ שיוסי הכין בימי ההולדת אצלכם במרתף. אני זוכרת שהתחפשת בפורים לבחורה והלכת עם נעלי עקב עם הרגליים הרזות שלך, אני זוכרת בטיול השנתי בבית הספר היסודי, התגנבת לחדר של הבנות וכשחזרת בלילה לחדר שלך, התגאית שלא תפשו אותך ואז אריאל קפץ פתאום מהמיטה שלך.
ליאור, יש לי עוד מלא זיכרונות ובכולם היית בחור כזה מיוחד, היה לך הכל – היית ערכי, חכם, מוצלח, מצחיק, כריזמתי, חתיך… כשאומרים שאלוהים לוקח את הטובים, אצלך זה ממש מדוייק.
אני ממש זוכרת כמו היום, את השיחה משייקה אחי שבישר לי את הבשורה, רגע לפני שהייתי צריכה לתדרך חיילים, ניתקתי את השיחה , נעמדתי מול החיילים ולא יצאו לי המילים. איך אפשר לדבר…כמו אז גם היום קשה לי להוציא את המילים אבל הייתי זקוקה לזה.
תמיד כשההורים שלך שואלים אותי איך הולך עם התכשיטים ומתעניינים בילדים ובהתקדמות שלי, ממש קשה לי לענות, כי אנחנו באותו גיל ואי אפשר שלא לדמיין איך היו נראים החיים שלך, הילדים שלך.. לא יאומן אבל עוד מעט יעברו יותר שנים שאתה לא איתנו.
תמיד חשבתי שאני מבינה כמה קשה לאבד ילד, אבל כיום כשאני אמא בעצמי, אני מסתכלת על יוסי ורבקה כל שנה ונקרעת מבפנים, זה מפחיד כל כך ובלתי נתפס. היה לי חשוב לדבר היום במיוחד בשבילם, לאהוב ולחבק אותם ואותך במילים.
ליאור. כולם פה אוהבים, גאים ומתגעגעים אליך מאוד מאוד !
שרון ויזר חברת ילדות
18 שנים לנפילתו של ליאור רוטשילד
"קול ברמה נשמע",
נהי בכי תמרורים,
רחל מבכה על בניה,
מאנה להינחם – כי איננו"…
רבקה ויוסי, קרן וניצן היקרים,
שמונה עשרה שנים של כאב יום-יומי,
כאב שלרגע לא מניח-כאב דומם,
ח"י שנים של בכי,
בכי שקט, חרישי – אילם.
שמונה עשרה שנים של – אין.
אין – שיש בו הכל,
הכל אך לא-כלום,
ח"י שנים של מאום !!!
שמונה עשרה שנים של זעקה,
זעקה דוממת – אילמת, למה ???
ח"י שנים של שתיקה,
שתיקה רועמת, עד מתי וכמה ???
שנים של לילות טרופים,
שינה טרופה בעיניים פקוחות,
לילות מלאים זיכרונות,
לילות של מחשבות זרות !!!
לילות ארוכים של חלומות,
חלומות, הזיות ושאלות,
האם כך היה עושה ? אולי אחרת ???
האם היה פה, או דרכו נעלמת ???
ימים של המשך הדרך,
ממשיכים למען החיים,
אמנם חיים, אך חיים בצל האור,
חיים חסרים, חסרים את ליאור !!!
ובכל זאת ממשיכים,
ממשיכים עם הזיכרון,
זיכרון שלא ימוש לעולמים,
זיכרון שמשאיר את ליאור איתנו בין החיים לעולמים !!!
אמנון ארז – חבר המשפחה
ליאור היקר, עברו 18 שנים בלעדיך. לאחרונה מצאתי את עצמי מהרהר איך הדברים היו נראים אילו היית כאן איתנו, מה היה מצבך המשפחתי ? מה היית עושה בחיים ? בטח איזה הייטיקיסט מוצלח או משהו כזה…כמה ילדים היו לך ? ביום הזיכרון האחרון הראיתי לילדים שלי את סרט הזיכרון שהוכן עליך, הם צפו בו בשקיקה ושאלו הרבה שאלות עליך וביקשו שאספר עליך, לא רציתי להעציב אותם ולהעביר את גודל הפספוס והעצב שאני חש שאתה לא איתנו, אז סיפרתי להם מעט סיפורים מצחיקים עליך…
סיפרתי להם איך פעם אחת במהלך האימון המתקדם, שמרנו יחד בחום נוראי ששרר באזור הבקעה, כאשר שנינו מותשים, נודפים ריח רע וחצי רדומים, לפתע תפסת זבוב והתחלת לצעוק עליו בשיא הרצינות על כמה שהוא טיפש ושיעוף משם מיד לרמת גן, ושיש לו כנפיים, בניגוד אלינו הוא לא צריך לסבול כמונו… ואני לרגע לא ידעתי אם אתה רציני או ציני… סיפרתי להם גם שבקורס צניחה נתנו לנו את האפשרות שלא להגיע לארוחת הבוקר ולהמשיך לישון עוד חצי שעה, וברור שזה מה שבחרנו לעשות ברוב הזמן מרוב עייפות…ובבוקר אחד כשהגיע תורי להחליף אותך בשמירת בוקר שהיתה במקרה בזמן ארוחת הבוקר, ניצלת את ההזדמנות לבאס לי את הבוקר, באת אלי והערת אותי בעדינות ובנועם "בוקי קום לארוחת בוקר אחי" וכשהשבתי לך שאני מעדיף לישון עוד חצי שעה, אז אמרת לי "אז קום להחליף אותי בשמירה זה התור שלך…. והתגלגלת מצחוק מהבאסה שחטפתי בגלל זה"… סיפרתי להם איך במסעות היית מתאמץ ונלחם כמו אריה, בכל הכוח ואיך שיום אחד התרסקת על הרצפה תוך כדי מסע ובגלל שהיית כל כך גבוה ועם נשק ארוך ומסורבל, נראית כמו דמות מצויירת מסרט שמתרסקת על הרצפה ומתפזרת.
הילדים השתעשעו מהסיפורים ואני נהניתי שהם סוף סוף הגיעו לגיל שהם מבינים וחולקים עימי את ההיכרות אתך חבר יקר, ואפילו חשתי שהם מבינים את גודל הכאב, אבל בהומור מסויים, ואני מבטיח להמשיך לספר להם אודותיך בשנים הבאות כי מבחינתי תמיד תהיה חלק מליבי.
אח יקר, אמנם עברו 18 שנים, רובנו התחתנו, הולדנו ילדים והמשכנו בחיים, אבל אני יכול להבטיח לך שאתה מהווה חלק מהלב של כל אחד מאיתנו ולעולם נשאר אוהבים ומתגעגעים.
חברך לשרות הצבאי יקותי ליאור אוגוסט 2020
ליאור
חלפו להם 18 שנים מאז אותה בשורה נוראה, בשורה אשר קטפה אותך מאיתנו.
בבת אחת נקטעה חברות מופלאה, חברות שאינה תלויה בדבר, מסוג החברויות שחווים רק בילדות.
היינו חברים ברמה של אחים. אתה חסר לי בכל רגע.
הזיכרונות צפים ועולים לי בכל מיני סיטואציות, מה היית אומר , איך היית מגיב.
ליאור, אתה חסר לי בכל פרשת דרכים. חבר ואח, אתה חסר.
כמו ההורים המדהימים שלך, נותר לי רק לתהות, מה היית עושה היום ? כמה ילדים היו לך ?
אבל היום אני רק יכול להתגעגע, לבכות ולזכור אותך תמיד ולאהוב אותך ממרחק הזמן.
תנוח על משכבך בשלום
ניר חברך האוהב
אוגוסט 2020
