רבקה- אמא של ליאור
ליאור בני היקר והאהוב
חלפו להן 14 שנים מאז שנעלמת מהחיים שלנו, האובדן שלך גרם לנו לטלטלה הגדולה והגרועה ביותר שחווינו, המילים שאני מכירה לא יכולות להסביר את המצב הרגשי שלנו. העוצמה של הכאב גדולה. חסר לי הבן הגבוה שמגיע למדף העליון, חסר לי הבן שרץ לעזור בהרמת הקניות מהסופר מידי יום שלישי , חסר לי החייל הקרבי שהיה הגאווה שלנו, חסר לי הבן שהבטחתי לו שבעתיד כל מה שיבחר לעשות יצליח, חסר לי הבן, שכשחזר לחופש מהצבא הסתכלתי עליו בהערצה והערכה כשהוא משוחח איתי על דברים יום יומיים, כמו גם על האוכל הטוב של הבית, כמו הדאגה לחברים בצבא בהקשר של שמא לאחר לחזור לבסיס, אם ילך לרופא צבאי ביום ראשון בבוקר “אמא יש לי חברים שצריכים לצאת לחופשה במקומי” . חסר לי הילד שכ”כ לא אוהב לרכל על אחרים “ליאור מי נתן לך מכה” ? – אין תשובה עד היום אני לא יודעת, חסר לי הבן האהוב של אבא שלו, במבט מהצד הרגשתי את החברות המופלאה שבינו לבין אבא שלו, חברות שגרמה ללב להתרחב, חברות שגמרה לי להרגיש כמה ברי מזל אנחנו, חסר לי האח של קרן וניצן אח שהתייחס לקרן כ אחות בוגרת, חברה לחיים דוגמה לחיקוי, חסר לי האח שהתייחס לניצן כ אחות קטנה שצריך לשמור ולהגן עליה, חסר לי הבן שידע וזכר שמות של כל זמר ששמע או כל שחקן קולנוע שראה בסרטים, חסר לי הבן שאמר לי “אמא זה סרט בשבילך, בואי לראות איתי ועם ליאת את הסרט במרתף “, חסר לי הילד הרגיש לסביבה, הילד שבתיכון “אוהל שם” התנדב בספיבק עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, בבית הספר היסודי התחבר עם עולה חדש מרוסיה ודאג שיקלט בכיתה, בתיכון עזר בלימודי מתמתיקה וכימיה לחברים שהתקשו, ילד צנוע ענו ושקט שכבר בילדותו התבלט והצליח בכל התחומים.
את גודל הגעגוע לליאור שלנו, לא ניתן לתאר במילים, כל יום וכל לילה הוא ממלא את ראשי, הלב שלי נחמץ מהפספוס של ילד שאהב לחיות ונהנה מכל רגע בחיים, ילד שהפסיד את החיים, ילד חברותי שכולם אהבו, ילד שאהב והעריץ את בני משפחתו, עד היום אני פוגשת אנשים שמדברים עליו בגעגוע אמיתי, ילד שנתן למשפחה שלנו שלמות, בליבי הייתי גאה בשלושה ילדים אהובים קרן ליאור וניצן, אך התמונה המשפחתית המושלמת שלנו התנפצה, ליאור הפסיד את המשפחה ואת ארבעת האחיינים שנולדו לשתי אחיותיו (רותם, עידו שיר ויובל) וגם האחיינים החמודים שלו הפסידו דוד לתפארת שניחן בסבלנות עד בלי די.
ליאור, בשנה האחרונה ביחד עם תחושות הכאב, התעלינו מעל עצמנו ופעלנו להנציח אותך בגן משחקים לילדים, גינה שחברך אורי וסגן ראש העיר צחי דחפו אותנו ללא לאות לקדם ובלעדיהם לא היינו מצליחים להרים את הפרוייקט ההנצחה הזה, כמו כן עשיתי עוד משהו בשנה האחרונה להמשך הנצחתך, שדרגתי את אתר האינטרנט לזכרך, השדרוג בוצע בעזרתו האדיבה של הייטקיסט בשם ירון לוין, שפעל בהתנדבות וללא לאות על מנת שהאתר יעלה לאוויר היום או מחר, שם תהיה אפשרות קלה לחבריך ולבני המשפחה להדליק נר לזכרך, נר שיספר לי “שרבים מהחברים ומבני המשפחה זוכרים ומדליקים נר לזכרו של בני האהוב ואולי זה קצת יקל עלי לשאת את הכאב”
ליאור, על אף תחושות התסכול וההחמצה אנחנו משתדלים לזרום, לעמוד על הרגליים, לעבוד, ליזום, לטייל בארץ ובחו”ל והכל למען המשפחה שלנו שתמיד ולעולם תהיה חסרה אותך, את הילד היקר, היחיד והמיוחד שנתן לנו 20 שנות אור ונקטף בדמי ימיו.
יהודית דודה של ליאור
ליאורי, זאת הפעם הראשונה שאני עומדת כאן מעל קברך לומר מילים לזכרך ולא בכדי..
המעמד הזה כל כך קשה, יותר ויותר, בכל שנה ושנה, בלתי נתפס, גם למתבונן מהצד… אז כיצד
אפשר לעמוד פה לידך ולהספידך?
אני נזכרת ביום המקולל הזה, מי לא זוכר את הרגע הזה כאילו היה אתמול.
חזרתי מהמספרה, יום רגיל, שגרתי, לא הבנו את משמעות הביטוי “רגיל ושגרתי” ולא הערכנו אותו
כנראה מספיק. כמה כולנו מתגעגעים לרגיל ולשגרתי שהיה לפני המכה הלא הגיונית הזאת שחטפנו
ככה פתאום…
אבל ליאורי, אני לא נזכרת רק באותו היום, אני נזכרת כל הזמן בך- חי, מחייך, מיוחד ומקסים.
גרנו בשכנות ומאוד אהבת לבוא אלינו, לשחק ולצפות בסרטים עם גלי ולירון.
אהבת במיוחד את עוגת השושנים שלי, עוגה שבסופו של דבר יצרה מנהג קבוע.
אתה זוכר ליאורי? איך כל שישי בצהריים באתי לאמא שלך והכנו יחד את העוגה האהובה עליך?
זוכר כיצד ירדת כל פעם לשבת עם שתינו במטבח, אכלת את הקורנפלקס שאהבת ושוחחנו?
רצית לקחת את העוגה הזאת לחבריך כל שבוע לבסיס ולא וויתרנו כולנו על המנהג שבזכותו מסתבר
זכיתי לעוד ועוד מפגשים אתך.
רציתי לספר לך שאני ממשיכה להכין את העוגה לחבריך בכל יום שנה למותך…
ליאורי אהוב ויקר שלי, רציתי גם לשתף אותך שהנכדים שלי, מגדול עד קטן יודעים היטב מי היה
ליאור, מביטים בתמונתך בכל פעם שבאים אליי ושואלים ורוצים לשמוע עוד ועוד עליך, ולא פעם
כשרואים חייל ברחוב הם מספרים בעצמם וזוכרים אותך בליבם, גם מבלי שזכו להכיר אותך.
אסיים בטקסט שירה קצר שכתבה פניה ברגשטיין:
בָּא הַצֵּל וְיִּפְרֹשׂ אֶת כְּנָפוֹ
עַל שַׁלְהֶבֶת אוֹרְךָ –
וְהִנֵּה דָעֲכָה.
בָּא הַצֵּל וְהוֹשִׁיט לְךָ יָד
אֲפֵלָה שְׂעִירָה –
וַתֵּלֶךְ אַחֲרָיו בְּלִי מוֹרָא.
וַתֵּלֶךְ אַחֲרָיו לִבְלִי שׁוּב,
אִלֵּם חֲרִישִׁי,
עֲטֶרֶת רֹאשִׁי.
יאיר- חבר ילדות
ליאור
ליאור, שוב נפגשים פה, אותו המקום, סוף אוגוסט. קצת חם.
כל שנה אני נזכר מחדש ביום הזה, בטלפון ההוא, בישיבה מחוץ לבית שלך.
יש דברים בחיים שאני כבר לא אשכח, כנראה שמהיום הזה אני זוכר יותר דברים מכל יום אחר בחיי.
אז אנחנו עדיין פה, כל החברים. נזכרים בך, תמיד בחיוך, יושבים ומעלים זכרונות.
אתה כאילו גודל ומתבגר איתנו אבל רק כאילו ורק בדמיונות.
אחרי הצבא יצאנו לטיול- כולנו דימיינו לאיזה מדינה היית טס ועם מי היית מטייל.
קצת אחרי שחזרנו התחלנו ללמוד- ושוב חשבנו עם מי היית לומד ומה היית עושה.
מה שבטוח- אני יודע שזה היה הכי טוב שיש.
אתה חסר לנו בחתונות, בחגיגות, בבריתות. אתה חסר לנו בימי זיכרון, אתה חסר לנו ביום יום שאנחנו רואים משחק טוב, שאנחנו אוכלים במסעדה טובה. אתה באמת באמת עדיין מאוד מאוד חסר לנו.
בכנות ליאור, אני נזכר בך די הרבה. בחייך גרמת לי להתאמץ יותר ולנסות להיות טוב יותר. בלכתך הבנתי מה זה אסון, מה זה געגוע לחבר.
בזמנו נורא רציתי חבר כמוך.
בשלב הזה בחיים שלי אני בעיקר מקוה שכשיוולד לי ילד או ילדה הם יוולדו עם החכמה שלך, עם החריצות שלך ועם טוב הלב שלך. לזה אני הולך לכוון ולחנך.
אוהב, גאה ומתגעגע
יאיר.
עמירם בית הלחמי
לליאור
ניסיתי לכתוב שיר של תקווה
של חלום, התרגשות, השלמה
וקפצו לי מילים של עצבות וחמלה
על עבר קצר ועתיד שנגמר
מילים – כמו קיר שנפל
וכיסה העבר
כמו עץ שנשרף
ועלה לא נותר
הציפור שחלמה לעוף למרחק
נתקלה בעץ
שכנפיה קיצץ
סובב וסובב מביט ומחכה
מחפש את הנס שבטוח יקרה
מחכה עם כולם
וכלום לא קורה
לעיתים השלמה לעיתים הבנה
מה שהלך לידנו שנים
מה שהחזקנו
בחיבוק אוהבים
נמוג למקום בו
יד אוהבת
לא מגעת, לא נוגעת
לא חובקת לא מנשקת
רק דומעת
עמירם 25.08.16
אורנה
ליאור אחיין יקר ואהוב,
13 וחצי שנים שאנו פוקדים את קברך
ומבכים את חסרונך וזהו עצב גדול בעיקר
לנוכח הזיכרונות ורגשות השמחה שמילאו את לבנו
עם לידתך. כשהיית קטן סבתא ברטה וסבא נורי ז”ל
היו מטפלים בך כשהוריך נסעו לחו”ל. היית בן שנתיים בערך, ואני זוכרת,
שאלי היה מרים אותך באהבה ומראה לך מחלון חדרי מטוס ואומר לך:
“הנה אבא ואמא” …ואתה היית נושא את עיניך הגדולות והיפות ומביט בכמיהה
לעבר המטוס ומחכה לשובם של הוריך.
אתה התחנכת במוסדות החינוך בעירנו ר”ג. ממש כאן, צמוד לגן שחונכים לזכרך בילית שנתיים ב”גן אתי”, המשכת בבי”ס יהלום וסיימת את לימודיך ב”אוהל שם”. במהלך כל שנות הלימוד מן הגן ועד לסיום התיכון ההשקעה של המחנכים נשאה פירות. הן במישור הלימודי אך בעיקר במישור הערכי. חברות, עזרה, קבלת האחר, ענווה,יושר, מצוינות, הם הערכים על פיהם נהגת.
ואם אני חוזרת בזמן לגיל שנתיים ונזכרת בכמיהה והמבט המצפה שלך לשובם של הוריך מחו”ל, ולהבדיל – זוהי גם מנת חלקם של הוריך ואחיותיך. מבעד לחיוך ולשמחה אנו לא יכולים שלא לראות את דוק העצב המלווה את החיוך שמאיר את פניהם כי ההתמודדות עם חסרונך אינה נגמרת לעולם!
ואמנם החיים ממשיכים אבל אחרת.
זוכרים אותך, אוהבים אותך, גאים בך ובעיקר כמהים וחסרים אותך.
מכולנו בני המשפחה המורחבת.