סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
אזכרה חמש עשרה לזכרו

אוגוסט 2017


רבקה אמא של ליאור באזכרה ה- 15
ליאור בני האהוב, עברו להן חלפו 15 שנים בלעדיך ואתה לא מפסיק להיות המוטו
שלנו, בכל אירוע בכל שיחה. אני תמיד חייבת להזכיר אותך עם כאב או בלי כאב.
אבא שלך יוסי תמיד שותק, שומר על איפוק הכל בפנים ואומרים שיובי תמיד
מחייך )אני לא רואה(, אבל אני יודעת יותר מדי טוב מה גם הוא מרגיש, מי שלא
הכיר את ליאור לא יודע איזה קשר היה לו עם אבא שלו ואיזה קשר היה לאבא שלו
איתו. הוא היה הילד של אבא חבר קרוב, היה לליאור אבא שליווה אותו בכל צעד,
אבא שהתעניין בכל חבר או חברה, אבא שרצה לדעת הכל על הבן שלו, חיכה לו
תמיד עד שחזר, הסיע אותו מידי יום ראשון, חיבק אותו וראה בו הבטחה בעולם של
שמחה. חשבתי שעם דאגה כה גדולה לבן היקר שלנו לא יכול לקרות לו דבר, אבל
בדיוק לפני 15 שנה ביום שלישי אחה"צ , הכל התנפץ לנו בפנים, הודיעו לנו בשתי
מילים "ליאור נהרג" ומאז אנחנו חיים את החיים בלעדיך מתרפקים על הזכרונות
היפים שהיו לנו ביחד.
ליאור היה אח קטן לקרן בתנו הבכורה, היתה ביניהם חברות אמת, השיחה
האחרונה של ליאור מהטלפון הנייד שלו ביום שני בשעה 10 בלילה היתה לקרן, את
הטלפון הנייד שלו אני שומרת ומידי פעם מטעינה, בשבוע האחרון לפני מותו קרן
הזמינה אותו ביחד עם חבר או חברה להצטרף אליה ואל תומר לנופש בסוף שבוע
באילת, אך ליאור לא אמר לה כן, כנראה שרצה לחזור הביתה לחברים ולחברות.
ליאור היה גם אח גדול לניצן, מקור גאווה לניצן, ביום שנהרג גיליתי שלניצן היתה
תמונה של ליאור בארנק שלה. ליאור היה אח נערץ של שתי אחיותיו.
את גודל הגעגוע לליאור אי אפשר לבטא במילים, הגעגוע הפך לכאב פיזי יצוק בלב,
הפסדנו ילד שנתן לנו להרגיש משפחה מוצלחה, משפחה מושלמת. כל דבר שהייתי
צריכה הייתי פונה אליו, ליאור איך מפעילים את הדי. וי.די, ליאור איך מקליטים,
ליאור איך מגיעים לזהוי אנשי הקשר בנייד שהיה לנו לפני 15 שנה, ליאור איזה סרט
אתה ממליץ, ליאור תוריד משהו מהמדף העליון וליאור תמיד היה מוכן ומזומן, אף
פעם לא אמר לי לא, כזה היה ליאור . הלב נחמץ על מה שליאור הפסיד ולא זכה
לראות, חתונות של חברים, ילדים משלו, 5 אחיינים נפלאים והרבה הרבה
טכנולוגיה חדשה שהיתה נשמת אפו במשך כל חייו הקצרים. אני זוכרת שכשראה
לראשונה מסך פלסמה דק של טלויזיה כמה התפעל, אילו רק יכולנו לחזור ולהיפגש
איתו ורק לספר לו איך הכל השתנה.
לפני כחודשיים חווינו אובדן של חבר קרוב ואהוב שלנו , צבימי. לאחר שליאור נהרג
צבימי למד להכיר את כל החברים של ליאור אחד אחד, היה פוגש אותם בצמתים
ובדרכים בשומרון ובירושלים ומתעניין בכל אחד ואחד, ואני חוזרת למילים שצבימי
כתב באחת מהאזכרות של ליאור, צבימי כתב ואני מצטטת "פעם נוספת אלוהים
בחר לקרב אליו בחור יפה עינים וטוב רואי אבל אי אפשר ולא נוכל אף פעם להבין
איך זה קרה ולמה בחור בן 20 ילד כ"כ יפה מוכשר ומושלם איננו. צבימי גם בחר
להקריא שיר של יחיאל מוהר ואני אצטט מהשיר כמה שורות "בימים של יגון
קיימות שתי מילים, שתי מילים פשוטות ואיומות מכולן, שתי מילים נוראיות "הוא
היה", הוא היה נער חמד, הוא היה מתולתל, הוא היה שחקן כדורגל וסל אבל
כשאמרו לו לצאת לסיירת הוא יצא , ועכשיו "הוא היה".


דברים לזכרו מפי קרן
15 שנים עברו
15 שנים זה ילד בר מצווה פלוס שנתיים.
15 שנים זה 75% משנות חייך.
15 שנים זה תקופה שבה הייתה צריך כבר לסיים את הצבא, לטוס לחו"ל, לסיים אוניברסיטה, להתחתן, להביא שלושה ילדים.
15 שנה זה המון, המון זמן בלעדיך.
בשנים הראשונות לאחר התאונה הנוראית, היינו מדמיינים: בטח עכשיו הוא היה באוניברסיטה ולומד מחשבים, בטח עכשיו הוא כבר היה מתחתן, בטח עכשיו היה נולד לו ילד ראשון.
אבל יש דברים שפספסנו וקשה לנו כבר לדעת. קשה לי לדמיין איך היית קורא לבן או לבת הגדולים שלך. קשה לי לדמיין איך הייתה נראית הדירה שהיית גר בה. קשה לי לדמיין איפה היית עובד עכשיו האם בחברת הייטק, האם בנדל"ן, האם היית עצמאי?
אבל ליאורי- יש דברים שאנחנו לא יכולים להפסיק לדמיין- את החיוך שלך, את הטוב לב בעיניים שלך, את האהבה שלך למשפחה ולחברים, את ההרמה לשמיים שהיית מניף כל אחד מהאחיינים שלך. אחיינים שהפסידו דוד שלא הרבה היו זוכים לו.
הלוואי והייתי יודעת שאתה מסתכל עלינו מהשמיים ושומע. אז ליאורי: רק בשביל הסיכוי הקטן שאתה כן מסתכל. תראה כמה אנשים סביבך, כמה אנשים אוהבים אותך ולא מוכנים להרפות לעולם.
אוהבת, גאה ומתגעגעת מאוד.
אחותך קרן


ליאור אח וחבר יקר
לא להאמין שחלפו 15 שנים מהיום הנורא והשחור שבו התבשרנו שאתה כבר לא
איתנו.
הזמן חולף, השנים רצות, אך החותם שהותרת בי ובחבריך לפלוגה הוא כה
משמעותי, וכה חזק, שלא משנה כמה שנים יחלפו, הזכרונות ממך ומהאישיות
הנדירה שהתברכת בה, לא ישכחו לעולם.
ניחנת באופטימיות, בחוש הומור ובחיוך כובש אשר ליוו אותך גם בתקופות הקשות
שעברנו ואשר גרמו לכולם להתאהב בך.
תמיד כשהייתי לידך חשתי ביטחון ותחושה שיש לי חבר תומך, הן בהיבט הפיזי-
במסעות הקשים שעברנו, ובלי עין הרע הייתי זקוק לתמיכה במסעות, והן בהיבט
הנפשי בכתף התומכת וההקשבה שלך.
יחד עם זאת, וחרף הטוטאליות שלך כלפינו, כולנו ידענו, שכשנעשה פעולות שאינן
תואמות את האג'נדה המוסרית שלך, לא תישאר אדיש, ונקבל ממך נזיפה והרצאה
שתעמיד אותנו במקום.
ניתן לומר, שאתה היית המצפן המוסרי של המחלקה, ידעת לעמוד על העקרונות
שלך ועל האני מאמין שלך, גם כשהדבר לא תמיד היה נוח אל מול החברים לפלוגה,
ואל מול הלך הרוח של הפלוגה, ועל זה הערצתי אותך.
לא אשכח בקורס מכ"ים כשיצאנו ביחד ביקשת ממני שלא לקרוא לך בכינוי "חשי"
ליד כולם, ובכל פעם כשקראתי לך "חשי" עשית לי תנועה של "תיזהר ממני" ושנינו
נשפכנו מצחוק ביחד…
אח יקר, אני יכול לשבת ולספר חוויות מדהימות שעברנו ביחד במשך התקופה שבה
שירתנו ולא אסיים את הסיפורים ואת החוויות גם עד מחר, החוויות והאישיות
שלך צרובות בזכרוני לעד.
אני גאה על שעמדה לי הזכות להכיר אותך, ועל כך שרכשתי חבר שכמותך בחיי.
אוהב , כואב ומתגעגע
אסף שובלי


דברים לזכרו מפי רן
שלום לכולם וערב טוב,
האמת שלא חשבתי שיגיע הרגע שאני אתפוש את המשבצת הזאת ואעמוד כאן מולכם.
כשראיתי את המס' של יוסי על צג הטלפון חשבתי לעצמי, אולי הוא רוצה להזמין חופשה
משפחתית או שהנה הגיע העת שלי, לחלוק את הזיכרונות שלי עם ליאור. אתם כבר יודעים את
התשובה לשאלה.
זה לא מעט שנים שאני, בתור החבר לא הכי קרוב לליאור, שמרתי את הזיכרונות לעצמי וקצת
התביישתי לדבר, אז אולי אני אפילו קצת שמח על ההזדמנות הזאת שניתנה לי.
כפי שציינתי לא הייתי החבר הכי קרוב לליאור, לא היינו אחוקים ודברנו כל היום בטלפון,
ההיכרות הראשונה הייתה קצרה, היא החלה באחד הטקסים לקראת סוף השנה של בית הספר
היסודי, עירית רמת גן כינסה בפארק הלאומי את כל בוגרי כיתות ח' של בתי הספר היסודיים
לאיזה אירוע שאני לא ממש זוכר…
החבר'ה של ליאור מבית הספר יהל"ם, איך לומר, הטילו שם אימה ושמחו להרביץ לכל מי שרק
העז להתעסק איתם, מכות שאנחנו בשכונה שלנו בבית ספר ניצנים עוד לא ידענו איך הולכים
בכלל…
ההיכרות הבאה הייתה שונה לחלוטין.
בשנתיים הראשונות בתיכון לא למדנו באותה הכיתה אבל כבר התכנסנו לאותה חבורה מיוחדת.
החל מכיתה יא' התמזל מזלי ובמשך שנתיים למדנו יחד באותה הכיתה במסלול לכימיה
בהנהגתם של חמדי ובלהה. בשנתיים האלו נוצרה לנו כיתה עם תלכיד מיוחד של אנשים שונים
ומיוחדים, בנים ובנות וביחד פשוט היה לנו כיף בכיתה. מנקודת המבט שלי ליאור היה אחד
מעמודי התווך המרכזיים שבזכותו זה קרה.
כולם רצו בחברתו, הייתה לו יכולת מיוחדת לחבר סביבו חברים מכל העולמות… אם זה
החרשנים שאיתם אהב להתווכח על התשובות אחרי המבחנים או אם זה החבר'ה הבעייתיים
יותר שהוא ידע היטב איך לדבר בשפתם וכמובן הבנות, כולם רצו בחברתו.
בכיתה, היה יושב עושה צחוקים ומפריע בקטנות כאלה, איך שהמורות היו מעירות לו היה קם,
עושה תנועת גוף מצחיקה כזאת עם הידיים הארוכות שלו, ומשלב תוך כדי חיוך רחב… לגרנד
פינלה היה מסיים עם איזה משפט מצחיק. לא היה להם סיכוי כולם נמסו ושכחו על מה הם כעסו
בכלל.
גבוה רזה רזה רזה, עם הליכה קצת מצחיקה אולי אפילו שלומיאלית, בלורית מסודרת
ומצחיקה…. בקיצור הוא היה גבר גבר.
נוטף כריזמה בכמויות שלהסביר אותה במילים אי אפשר וללמד אותה חבל בכלל להתחיל.
כמו שרובכם יודעים ליאור היה תלמיד מצוין, באמת מצוין, קינאתי בזה…. בעוד אני הייתי
מתאמץ כל כך, הייתי יושב איתו ומבקש שיסביר לי איך פותרים את הבעיות והוא בקלילות כל כך
מעצבנת כאילו הכל מובן מאליו היה פותר ולא מבין איך זה לא ברור ל
במהלך התקופה שלמדנו ביחד בכיתה, אמא שלי הייתה טסה לתקופות ארוכות לחו"ל וסבתי
הייתה מכינה לי את הכריכים לבית ספר, אולי זה ישמע לך מצחיק רבקה, אבל אני ממש זוכר את
הלחמניות המושקעות שהיית שולחת לו לבית הספר. עטופות במפית לבנה ומלאות אהבה של
אמא. לפעמים לא הייתי עומד בפיתוי ומבקש ממנו כמה ביסים…
לקראת הצבא ליאור הפתיע אותי כשרצה להתגייס לצנחנים, אמרתי לעצמי, ליאור ! הרזה הזה
לוחם בצנחנים? אבל אז כמו בלימודים ראיתי את ההשקעה שנתן בזה כמו שידע לתת את כל כולו
בכל מה שאהב. אני זוכר אותו ברחבת בית ספר רץ הקפות באימונים לקראת הצבא. בהכנה
שלקח, נותן שם את הנשמה ונקרע לקראת הסיירת והבנתי, הבנתי איך הוא מצליח בהכל.
במהלך הצבא לא התראינו כל כך הרבה… כי שנינו איך לומר טחנו לא מעט. אני בשריון לא ממש
יצאתי הביתה והוא בצנחנים גם לא זכה לראות את הבית יותר מדי.
באחד המבצעים בעזה לדעתי בתחילת 2002 הקפיצו חלק מהחיילים בפלוגה שלי, באושר גדול
בחרו אותי להצטרף לצוות מצומצם יחד עם המפקדים שלנו. נכנסו עם הטנקים פנימה לעזה ואני
בתוך התותחן. איני יודע כמה מכם היו בתוך טנק, אבל נסו לדמיין איך זה להיות 24 שעות בתוך
כסא קטן וצפוף כשהטמפרטורות עולות בקצב קבוע, והקשר היחידי שלך עם מה שמתרחש בעולם
החיצון הוא דרך הפריסקופ )משקפת למי שלא מבין(, בקיצור אין לך שמץ של מושג איפה אתה.
לאחר 24 שעות של נסיעה תוך כדי ישיבה בטנק הגענו לבית בפאתי עזה שהכוחות שלנו, הפכו
בינתיים למוצב זמני ובשעה טובה סוף סוף זכיתי לצאת מהטנק ולחלץ איברים. מסביב לבית הזה
היו מלא מלא כוחות מכל הסוגים והיחידות.
על אחד הנגמ"שים שככל הנראה ליווה אותי כל הזמן, מהצריח שמולי, ממש כמו התמונה
שחקוקה לכולם בראש, אני רואה את ליאור… עם מבט מעט עייף והחיוך המצחיק שלו, שנינו
מבסוטים שנתקלנו זה בזה באמצע שום מקום בצירוף מקרים מדהים.
כשחזרנו למחנה הארעי מחוץ לעזה כל כך חיכיתי לראות אותו שוב. מישהו מהבית, חבר קרוב,
שייתן לי קצת הרגשה של בית.
חיפשתי וחיפשתי אותו בתוך המון החיילים עד שמצאתי אותו, הייתי מלא גאווה להשוויץ
לחברים שהוא חבר שלי. נפגשנו והעברנו ערב נחמד ביחד. במאהל מאולתר של ריכוז הכוחות,
באמצע חורשה, צפינו במשחק כדורגל של הפועל תל אביב נגד צ'לסי או מילאן אני לא זוכר בדיוק,
במסע שלה לאירופה למי שזוכר. זה היה ערב ממש מיוחד שאני ממש זוכר עד היום.
בחזרה למפגש שלנו בצריח, ליאור אמר לי משפט אחד שנחקק בי ומהדהד בי עד היום.
באותו זמן, אני עוד הייתי צעיר בצבא ומלא התלהבות, ליאור כבר היה יחסית חייל ותיק
שההתלהבות שלו קצת שככה… אני שקלתי להמשיך לפיקוד וללכת לקורס קצינים ובטבעיות
כאילו התשובה שלו הייתה ברורה מאליו. שאלתי אותו אם הוא רוצה לצאת לקורס קצינים? והוא
מיד בלי לחשוב אפילו אמר לי "נראה לך?!?!? מי שחותם קצונה או קבע זה לחלשים, זה אלו
שפוחדים מהחיים האמיתיים. אני רוצה כבר להשתחרר ולהתחיל לטרוף את העולם".
לצערי ליאור לא זכה להגשים את החלום הזה… אבל אני בטוח איזה כוכב ואיזה מנהיג היית
היום אם היית נשאר איתנו רק עוד קצת זמן.
השנים כבר נראות עלינו.. הבטן יצאה, השיער לא מה שהיה ורוב החבר'ה כבר אבות לילדים….
וטובעים בשגרת היום יום.
יוצא לי לא מעט לחשוב עליך ככה פתאום, ולהגיד בליבי כמו שההורים שלנו אמרו לנו.. הלוואי
שלא ילכו יותר לצבא… ואז לתת לבן שלי חיבוק חזק חזק חזק מלא אהבה.
אני רוצה לומר לך תודה על הזמן והזיכרונות היקרים שחלקת איתי.
אוהבים גאים ומתגעגעים אני והחברים.
רן


ליאור יקר שלי
לפני מספר חודשים בעודי יושבת עם עצמי בביתי, עלו בי מחשבות, תחושות וזכרונות אודותיך.
רציתי לשתף אותך באותן תחושות אישיות, ולמעשה רציתי לבקש ממך סליחה….
סליחה שלא ראיתי אותך מספיק בחייך,
סליחה שלא הספקתי אתך יותר בעודך חי,
סליחה שלא הייתי קרובה אליך מספיק,
סליחה שפספסתי זמן כה יקר עם הבחור המדהים שהיית,
לא פעם ולא פעמיים הספדתי אותך מעל קברך,
ובכל פעם צפו בי התחושות הקשות הללו והן ממשיכות לצוף כל פעם מחדש.
שבוע לפני מותך באתי אליכם הביתה, ישבתי קצת עם רבקה ויוסי במטבח.
ואז עליתי אליך למעלה, לפינת הטלביזיה במרכז הקומה השניה בין החדרים שלך ושל קרן וניצן.
אני ישבתי על הספה מולך, ואתה עשית מלא מלא כפיפות בטן ושכיבות סמיכה.
וככה כשאני יושבת ואתה מתאמן – פשוט דיברנו ודיברנו….
אני זוכרת את השיחה הזאת ואת המפגש הזה לפרטי פרטים, כאילו צילמתי בליבי את
סיטואציית הפרידה האישית שלי ממך, המפגש האחרון שלי איתך.
ואני גם ממש זוכרת איך בשיחה הזאת, תוך כדי הדיבורים, אמרתי לעצמי: איזה גבר גדול אתה
כבר, לאיזה בחור מקסים הפכת בן דוד קטן שלי, ואיך לא יוצא לי לדבר איתך ולפגוש אותך
לעיתים קרובות יותר…
אבל אחרי שבוע חטפנו את המכה הכי גדולה שאפשר, לא ידענו שאפשר לחטוף כזאת מכה
כואבת… ולאן הלכת בן-דוד יקר ואהוב שלי ? איך פתאום הלכת ? …
בשנים הראשונות שאחרי מותך נהגתי לפקוד את קברך בכל יום שישי בצהריים עם טל בן הדוד
שלי ושלך. באנו באותה שעה באופן קבוע, והקפדנו לבוא אחרי השעה שרבקה ויוסי הלכו מכאן.
ישבנו כאן כל שישי, טל ואני, ודיברנו איתך, שיתפנו אותך, וגם דיברנו על שטויות רגילות ודברים
של הא ודא כאילו ששלושתנו, אתה טל ואני פשוט יושבים למיפגש בבית קפה ומתקשקשים יחד.
גם אז וגם היום, וכנראה שעד עולם בער בוער ויבער בי הצורך להתקרב אליך ולנסות למלא את
החור ואת התחושה הקשה על כך שפספסתי אותך בחייך.
אז ליאור יקר שלי…סליחה…
מבת דודה שלך…לירון…
לסיום, יש שיר שאני מאוד אוהבת, ובטוחה שכולכם מכירים ואוהבים "תמיד יחכו לך". שיר
שכשאני שומעת את מילותיו אני רואה את רבקה וליאור מולי, אני מזמינה את כולכם להקשיב
למילותיו ובטוחה שתזדהו עם התחושה שלי. לביצוע השיר אני מזמינה את מאיה היקרה חברתו
של ליאור לספסל הלימודים.
לירון


לזכרו של ליאור
תחושה באוויר
האור הבהיר
מבלבל כל חושים,
אנשים מתרגשים
רוצים להינות
מהחול הזהוב
מהים הרטוב
ודממה
ראתה הרוח ועמדה
בהתה בשממה
התעשתה- מהומה
הכל מתבלבל
החול מתערבל
ודממה
שנה לא קלה
ימים של שמחה
ימים של דמעה
ימים של תקווה
שעות פחת ואימה
ודממה
אבן צרובה
החול מייבב
בתוכו ילד שוכב
לא נושם לא נושף
מערבולת של אש
בין ייאוש לתקווה
עוד שנה…
ודממה
עמירם בית הלחמי

ליאור רוטשילד זל

סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
1982 - 2002