ליאור שלנו ליאור אהובנו
10 שנים חלפו מאז, הזמן לא עומד מלכת אבל אנחנו, אנחנו ניצבים באותו מקום המומים וכואבים את האובדן.
אני לא יכולה לשאת את האובדן שלך, ממאנת להשלים עם רוע הגזירה, מתייסרת, חוזרת אחורה ומדמיינת שאתה בכ"ז כאן איתנו והאושר והגאווה מציפים אותי קמעא, אבל מהר מאוד אני מתעשתת ומבינה את גודל השינוי בחסרונך.
ליאור למרות נפקדותך אתה איתנו בכל מקום בכל פינה בכל ארוע, אנו פוסעים לכל מקום עם זיכרון כ"כ אינטנסיבי וכואב שלך.
הכאב כ"כ עמוק, שלא ניתן לתאר אותו במילים, ומי שלא נמצא במקום הזה לא יוכל להבין זאת לעולם, כאב כזה אני לא מאחלת גם לאמא של האוייב שלנו.
ליאור כשסיימת את המסלול הוזמנו ל"בית ליד" לטכס סיום, באמצע הטכס אחד החיילים התעלף ואני דימיינתי מה היה קורה לי, לו זה היית אתה, רק המחשבה הזו גרמה לי להתעלף ומים שנתנו לי אוששו אותי. אז בטכס סיום המסלול, לא ידעתי מה מחכה לי.
ליאור, אין תרופה בעולם שיכולה להקל על כאב כזה, כל חייך חינכתי אותך כי תרופות זה דבר מזיק ורע, והחינוך עבד, מעולם לא השתמשת בתרופות הרגעה גם אם הראש כאב, לא עישנת לא שתית אלכוהול, היית בריא. בעשרים שנות חייך מעולם לא אושפזת, לא שברת יד או רגל על אף שובבותך, היית חזק ושרירי אך כל זה לא הספיק לך להתגבר על הפציעה שגרמה למותך.
ליאור אני מסתובבת עם שק של ייסורי מצפון איך לא שמרתי עליך, איך לא שמרו עליך, איך לא הבנתי מה עלול לקרות לך. כשחזרת מאחת החופשות אמרתי לך, ליאור תדע שאתה כ"כ יקר לנו שאתה צריך לשמור על עצמך כי לא אוכל להתמודד עם אובדנך, ואתה ענית לי, "אמא את לא יודעת כמה משקיעים בשמירה על חיינו בשכפצים ובאמצעי הגנה אחרים" אך עליך ליאור לא שמרו, שלחו אותך לאבטח התנחלות דרך כפר ערבי כי ההאמר היה מקולקל, על אף שהדרך היתה חסומה במשך שבועיים במחסום צה"לי שלנו, ואיש לא ידע ואיש לא עדכן את המפקדים ששלחו אותך.
ליאור הכאב גדול כגודל האובדן ואתה היית לנו אוצר יקר, היית לי בן מסור, בן אוהב, בן מקשיב, בן מהאלפיון העליון, מעולם לא שמעתי ממך קיטורים, מעולם לא סיפרת על חבר שכשל, מעולם לא ריכלת משהו רע על מישהו מחבריך,
ליאור איזו גדלות נפש היתה לך, כמה צנוע וענו היית, בקורס מכי"ם המפקד אמר לחיילים מכתתך כי לאחד החיילים בכיתה הוא נתן ציון, מעל 90, ציון שמעולם לא נתן אותו לאף אחד לפניו, זה היית אתה, אבל כששאל אותך חברך הטוב כמה קיבלת ענית לו מה זה חשוב, לא רצית שידעו שאתה המצטיין בקורס מ"כ, עד כדי כך היית צנוע וענו.
ליאור, לא היה דבר שעמד בדרכך, הדרך להצלחה שלך בחיים הייתה סלולה, לאן שהיית פונה היית מצליח, אין חבר או חברה שלא העריך את כישוריך את עזרתך לזולת, את האנושיות שלך וכמה עזרת לי ביכולות המדהימות שלך בטרם התגייסת, אני לא שוכחת כמה סמכתי עליך בכל דבר.
אהבת מוסיקה, אהבת סרטים, אהבת גג'טים ועולם המחשבים קסם לך, גם במשכורת אותה הרווחת מעבודה של למעלה מחודש כ- 2,700 ₪ בטרם התגייסת, רכשת לעצמך מערכת רמקולים משוכללת, אותה התקנת במרתף, על מנת לשמוע מוסיקה ולראות סרטי וידאו, התקנת את המערכת במרתף ולא בסלון על מנת שלא תפריע לבני המשפחה שכ"כ התחשבת בהם, חבל שלא יכולת להינות מההתקדמות האדירה שחלה בעולם המחשבים, כמה גג'טים חכמים נכנסו לעולמנו והכל כ"כ התאים לך. כמה הלב שלי נחמץ שאת חייך הפסדת בשניה מקוללת אחת והשארת הורים ומשפחה כואבים משפחה שמתרפקת על זכרונות העבר גם אם הם טובים ככל שהיו.
אמא
ליאור אחיין יקר ואהוב,
10 שנים עברו
ועדיין מהדהדת זעקת ההודעה על מותך,
בלב כל אחד מאיתנו.
אנו המשפחה המורחבת כואבים את חסרונך
ואוספים כל ספור. אנקדוטה, שיר שאהבת
כדי להרחיב ולו במעט את רקמת חייך הקצרים.
כל ידיעה מצטרפת למה שאנחנו בהחלט כבר יודעים עליך:
אנושי, טוב לב, צנוע, חכם ובעל חיוך מקסים וביישני.
אני לא אשכח שביום שישי באחת החופשות שלך מהצבא
(ולא היו רבות כאלה), היינו מוזמנים לארוחה ולי לא היה מי שישמור. רבקה אחותי היקרה אמרה לי: מה הבעיה? אני אגיד לליאור?! כל כך התפלאתי על עצם הרעיון ,אך כמובן שאתה הבעת הסכמתך ללא היסוס והגעת אלי תמיר וחתיך עם חברתך ליאת.
כשחזרנו ושאלתי אותך איך היה:חייכת בביישנות וראיתי שאתה מהסס אם לספר… ואז אמרת 'לא ידעתי שהם מרביצים ככה'.
כשנהרגת ניר וגל היו בני 9 שנים, היום הם חיילים ומשרתים בצבא ולך ליאור השפעה גדולה על בחירתם במסלול הקרבי.
גל הרבה פעמים אומר לי שהוא מרגיש שזה כלום לעומת השרות שלך…
פעמים רבות אנו מרגישים שאנו רוצים לחסוך מכם רבקה ויוסי את נוכחותם במדים כי הרי זו התמודדות עם החלל העצום שליאור השאיר בלבכם ובביתכם.
אך אתם בעוצמה ובכוחות ראויים לציון מתעניינים בדרכם ובמסלולם למרות הקושי.
כל זה מתחבר ליחס שנתתם לליאור במהלך חייו ובזמן שרותו בצבא בפרט. אכן ראויים להערכה גדולה.
סליחה ליאור אם אנו מתעסקים הרבה במותך אך כל זה נובע מתחושת ההחמצה היוקדת על חסרונך!
אוהבים ולא שוכחים אף פעם
אורנה והמשפחה המורחבת
ליאור , אותך פגשתי בפעם הראשונה כשהיית בן ארבע במועדון הספורט ספיבק. את אימא הכרתי בתקופת התיכון שם חלקנו יחד ארבע שנים את ספסל הלימודים. אימא הציגה אותך בגאווה כמו את יתר ילדיה, ומאז נפגשנו מידי שבוע במועדון, כשאני רואה אותך גדל .
חלפו השנים, גדלת, צמחת והגעת, גם אתה, כתלמיד לאהל שם. מדי פעם היה אבא ולפעמים אימא מצלצלים אלי ומתייעצים מה עושים אתך. כן, שובב לא קטן היית, ואני הייתי תמיד מרגיעה את אבא שזה בסדר, היא נורמטיבית השובבות שלך. ואז, ב-יא' מצאנו עצמנו ביחד, באותה הכתה, אתה התלמיד ואני המחנכת, והקשר הפך צמוד יותר.
במהלך השנתיים האחרונות בתיכון התוודעתי אל מעלותיך כתלמיד, כחבר וכאדם. היית תלמיד מצטיין, ויוזם ופועל בשטח החברתי. הקשר האישי עם ההורים צבע את יחסי המורה/תלמיד בינינו בצבע שונה. אני חושבת שההכרות המשפחתית תרמה גם היא לכך שנמנעת ממשובות הנעורים שהיו מנת חלקם של תלמידים אחרים בכתה, והתנהגותך הפכה לבוגרת ואחראית, שילוב מופלא של תלמיד מצטיין ובוגרות, שאף הפתיעה את הוריך. לכן תקופת ההתבגרות עברה עליך בנועם ובכיף.
כשסיימת את לימודיך הייתי מאד גאה בך כאילו היית בני שלי. בתקופת הצבא לא היינו בקשר הדוק, אבל הקשר עם ההורים נמשך, ובכל פעם שדיברתי עם ההורים הייתי שואלת עליך, ומתעדכנת במסלול הצבאי אותו אתה עובר.
ואז הגיעה הבשורה הנוראה מכל: אני זוכרת את הערב ההוא כאילו היה זה אתמול. הטלפון, הבכי, ההתקבצות של כל החברה ליד הבית.
ומאז, עשר שנים שאנחנו מתכנסים כאן, כל 27 באוגוסט. במהלך השנים הללו מאיה, נוגה, לירון ואחרים נסעו וחזרו. ראובן, עדי ועוד כמה התחתנו. רוב החברה סיימו ללמוד ועובדים. חלקם עדיין לומדים.
אבל אתה ליאור, נשארת החייל שלא זכה להשתחרר, ללמוד, להתחתן. עתיד שאינו יכול להתגשם.
לכאורה הזמן אמור לעשות את שלו והכאב אמור להתעמעם, להפוך ניסבל. אך למעשה אין זה כך, והכאב על האובדן והשכול הוא כפצע שאינו מעלה ארוכה. פניך, ליאור, מופיעות לפני, כאילו מוקרנות על מסך: מחייך באותו חיוך מדהים.הזיכרון צובט באותו חוזק, נורא תמיד, כמו באותו ערב מקולל. אין נחמה.
בלהה – מחנכת
ליאור,
מי היה מאמין שעברו כבר 10 שנים מאותו יום שלישי נוראי. אותו יום, שחרוט בזכרוני כאילו היה רק אתמול.
ההכרות שלנו התחלקה לשתי תקופות. בהתחלה האח הקטן והחמוד של החברה בתיכון, שבכל הזדמנות רצה להראות לנו שגם לו יש כח והוא יכול לנצח אותנו "הגדולים", מה שהסתיים בדרך כלל בתפיסת ידיך עד שתגיד שאתה נכנע ושקרן אומרת לנו לעזוב אותך, מה שלא הפריע לך לחזור על זה שתי דקות לאחר מכן.
התקופה השניה של האח הבוגר, שסיים תיכון ולאחר מכן התגייס לצנחנים. בתקופה הזאת עברת משלב האח של … לחבר של ממש. יצא לנו לצאת, לבלות וגם לדבר. כשקרן הייתה בחו"ל ואני רציתי לשנות לה את החדר, באת איתי, עזרת לי, בלי לשאול שאלות, פשוט בגלל שביקשתי. יצא לי להכיר אותך באופן אחר ומיוחד. אולם, התקופה הזאת היתה קצרה מידי.
בכל אחת מאותן תקופות ניתן היה להבחין בתכונות האופי שאפיינו אותך כל כך, צנוע ושקט, קצת ביישן, מדבר עם כולם בגובה העיניים, מנומס, מכבד את ההורים, המשפחה ואת כל הסובבים אותך. כל זאת, למרות שהיו לך את כל הנתונים לנהוג אחרת. בחור אינטליגנט, מצליח, גבוה, יפה, תלמיד מצטיין וחבר נערץ. פשוט מודל לחיקוי.
לצערי ליאור, נשארתי אני, וכל האנשים שנמצאים פה רק עם הזכרונות. אני כל הזמן מרגיש תחושה של פספוס נוראי. אובדן של גיס/חבר שאיתו לא אזכה לבלות בחופשות, ארוחות ערב, חגים וסתם ביקורים אצל המשפחה. אובדן של דוד לילדי, שלא זכו לראות איזה אדם מדהים היית ושיכירו אותך רק דרך סיפורים ותמונות. לפעמים אני משחק עם המחשבה איך הדברים אמורים היו להראות, אולם, המחשבות האלו רק מעצימות את הכאב. אני רק מתנחם בעובדה שזכיתי להכיר אותך.
רבקה ויוסי היקרים – לאחר לא מעט שנים של הכרות בינינו, לא קשה לראות ולהבין כיצד גידלתם ילד לתפארת. הכוחות שאתם מביאים והדרך שבה בחרתם להמשיך אינה מובנת מאליו. בזכות הדרך הזאת, ולמרות הקושי היומיומי, הצלחתם לשמר את אותם ערכים שכל כך אפיינו את ליאור ואת המשפחה שלכם שיש לי הזכות להיות חלק ממנה.
תומר