סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
אזכרה רביעית לזכרו

איתי – בן הדוד
ליאור בן דוד יקר שלי…
ארבע שנים עברו מאותו היום, היום הנורא שקטע את שמחת המשפחה.
ליאור אני בתור תלמיד תיכון בן 15 לא ידעתי יותר מידי על הצבא.
היום אחרי 4 שנים סיימתי תיכון, ולפני חמישה חודשים התגייסתי לצבא.
ליאור אחת הסיבות שהתגייסתי לקרבי היא אתה.
ליאור, אני מעריץ כל כך את מה שעשית בשירות שלך.
והיום כשאני סובל את מה שאתה סבלת אני מבין מה עברת.
ליאור, כל כך קשה לי איפה שאני נמצא היום אבל כשקצת קשה אני חושב עליך וככה אני מצליח להעביר את היום.
ליאור אי אפשר להבין איך ובאיזה קלות הלכת לנו – לכל המשפחה ובחיים לא נצליח להבין.
ליאור אני חייב לספר לך שזה מדהים איך אתה אהוב כל כך על כל כך הרבה אנשים שפשוט רואים אותי ברחוב ולא מפסיקים להגיד איזה בנאדם לא רגיל ומיוחד היית.
ליאור אחותך קרן ילדה ואני בטוח שאתה מחייך מלמעלה וכבר ידעת את זה לפני.
ליאור החיים חייבים להימשך וכך עברו 4 שנים בלעדיך אבל בשביל המשפחה אתה איתנו בכל יום מהחיים.
ליאור כשאני יושב מול המחשב לכתוב לך באתר אני מחייך כי אני רואה את החיוך שלך שעושה לי טוב כל כך.
ליאור אני גאה שהיה לי בן דוד כמוך.
ליאור אתה איתי בכל רגע ביום, בכל יום.
אוהב אותך גאה ומתגעגע.
איתי, בן דוד.


יאיר ווליוביץ’
ליאור,
קשה להאמין שכבר חלפו 4 שנים, קשה להאמין שאנחנו כבר בני 24 ואתה תישאר לנצח בן 20.
זה כאילו בלתי נתפס, הרי הכי טבעי זה שתתבגר איתנו, תטייל איתנו, תתנסה איתנו, תלמד איתנו, אבל לא.
רק עכשיו כשמסתכלים על החיילים רואים בעצם איזה ילדים הם, פתאום אנחנו קולטים כמה צעירים היינו וכמה צעיר תישאר.
אז נכון, אנשים אוהבים להגיד שהחיים צריכים להימשך, אבל קל להגיד וקשה לעשות.
אנחנו ממשיכים ועוברים יום ועוד יום וכך חולפת שנה והנה חלפה עוד אחת, ועכשיו 4 שנים אחרי, עדיין קשה לעכל את הבשורה.
כל הזמן מדמיינים איך היה אם, אם היית איתנו פה, אם היית איתנו שם, בטוחים שהדברים היו נראים אחרת, טוב יותר, שמח יותר, וזה כואב. אבל גדלנו ולמדנו לחיות עם הכאב, עם החור הגדול בלב שלנו ולא אנחנו לא שוכחים וכן אנחנו מאד מתגעגעים ושולחים לך מפה המון אהבה והמון חיבוקים וכל שנותר לנו, זה לחבק את המשפחה הנפלאה שלך אשר קיבלה אותנו לחיקה ולומר להם שתמיד אנחנו פה בשבילם.
אוהבים ומתגעגעים,
החברים
בשם החברים יאיר ווליוביץ’


יוסי
ליאור, 4 שנים מהיום בו הלכת. אלו היו ארבעת השנים הארוכות והקצרות בחיי.
אלו היו ארבעת השנים הארוכות משום שעוצמת החוסר הגעגוע והכאב, היא כה גדולה ותופסת עד היום חלק מהותי ביותר מרגשותינו, הרבה יותר ממה שתפסת בחייך ועוצמת רגשות אלו הופכת את הזמן לאין סופי.
מצד שני אלו היו ארבעת השנים הקצרות ביותר, כי הכל כאילו רק אתמול, ואתה חי בזכרוננו ואנו רואים בעיני רוחנו את דמותך, כאילו אתה אמור לחזור הביתה לחופשת שבת, ואנו מדמיינים כיצד אנו נוסעים לקבל אותך בצאתך מהבסיס וכיצד אנו לוקחים אותך בחזרה לבסיס והכל בכדי להיות אתך עוד כמה רגעים.עוצמת הגעגוע והכאב, רק עולה עם השנים.
אנו נמצאים בימים אלו בסיומה (ואולי עדיין לא בסיומה) של מלחמה חדשה בלבנון, כשבמהלך המלחמה, היינו צמודים לטלויזיה כמעט לאורך כל היום, דמותך חוזרת ועולה לאורך כל הזמן.
מדי יום אנו שומעים את ספוריהם של הילדים האלה, וכל ספור ותמונה שלהם מזכירים לנו אותך.
המלחמה קשה, ואנו מתמודדים מול אלפי אנשי גרילה שהידים, שהשנאה והאמונה הדתית הקיצונית והעיוורת שלהם היא המוטיב היחיד שמניע אותם. ואז אני רואה את מיטב הנוער שלנו, ובכל אחד ואחד מהם אני רואה אותך. אותך ליאור, לא ציונות ולא אמונה דתית קיצונית הניעו אלא החברות והרעות הן אלה שהנחו אותך בכל מעשיך הן באזרחות והן בצבא.
בכל תקופת שרותך לא החסרת שום פעילות למרות שבמספר מקרים לא מבוטל היית יכול לעשות זאת, אך הרצון להיות עם החברים, והחשש שמא חסרונך יעמיס יותר על מישהוא אחר מנעו ממך להחסיר.
דמותך חוזרת ועולה עם כל ספור ותמונה, וגורמת לי להבין שכל עוד נדע לשמר על המוטיב הזה אצל ילדינו אין לאף שהיד סיכוי להכות בנו, השאלה היא האם נדע לשמר זאת.
ליאור, אתה היית אמור להיות כיום בן 24 וחצי, ובתקופה זו היית כנראה אמור כבר לבחור כוון בחיים והכל היה פתוח בפניך כבכל שנות חייך, אני מניח שגם עכשיו היית ממשיך לפרוח ולהצטיין בכל מה שעשית, וכל זאת בשקט ובצניעות כהרגלך.
אני זוכר כאשר באחת הפעמים שהסעתי אותך לצבא, בדרך, נכנסת ל”אוהל שם” לקחת את דף ציוני הבגרות שלך, ואני זוכר אותך ואותי, למרות שלמעשה ידענו בכל מקצוע את ציוניך, כמה הופתענו כאשר למעשה קפצה כל תמונת המצוינות שלך בבת אחת כתמונה כוללת לנגד עינינו. באותם רגעים חשתי את הרגשת הסיפוק שהייתה עצורה בלבך.
ליאור, היית אהוב ומקובל על מרבית חבריך ומוריך, לא אשכח איך באחת משיחותינו על החברים והחבירות, ספרת לי כאילו בפליאה, על כך שאתה חש כל כך רצוי על ידי ההורים של החברים והחברות שלך, אמרת זאת בנימה של פליאה, אך אני חשתי את תחושת שביעות הרצון שלך מתופעה זו.
אקריא קטע ממכתב קצר שכתב מילואימניק ששהה איתך רק מספר שעות וכבר הספיק להכיר ביחודיות שבך …
משפחת רוטשילד היקרה
שרתתי בבסיס בית”ר בשבועיים האחרונים כאיש מילואים שסופח לחיילים הסדירים מגדוד 202.
זכות נפלה בחלקי במסגרת שירות זה להכיר את בנכם ליאור ז”ל.
בשבת האחרונה לפני מותו יצאתי לסיור רכוב (המכונה גל”ב) עם ליאור ששימש כמפקד הסיור…
הסיור עימו זכור לי כמאוד חוויתי. בכל ביקור שלנו אצל שאר הלוחמים הוא התקבל באהבה …, והשרה רוגע.
למשל: היתה מתיחות בין חיילי המחסום לבין ערבי ישראלי מקומי….. כשהגענו למחסום ליאור הרגיע את כל הצדדים בשלווה.
במהלך הסיור הוא שילב שני טיולים נחמדים בתצפיות שולטות באזור. תצפית אחת שהוקמה על יד הישוב אלון- שבות ותצפית שניה שממוקמת במאחז על יד נווה דניאל שבו גרים כמה אזרחים. ישבנו אצלם במשך חצי שעה בפינת הארוח שלהם. ליאור התעניין בעיסוקי האזרחים ובתוכניותיהם לעתיד מבלי להכנס לשאלות פוליטיות.
במוצאי שבת היינו רעבים ונסענו לפיצריה של הישוב אפרת. מכיוון שאני אדם דתי לא היה ברשותי ארנק וליאור שילם על הפיצה המשפחתית שקנינו. בתום המשמרת כשחזרנו לבסיס רציתי לשלם לו את חלקי בפיצה אולם הוא סירב בתוקף לקחת ממני כסף.
למרות הכרותנו הקצרה אזכור את ליאור תמיד.
בכאב גדול, עמיחי מינדב
ליאור, ארבע שנים, והכל כאילו רק אתמול,
ושוב ושוב ושוב – כל כך אוהבים כל כך גאים וכל הזמן מתגעגעים.
אוהבים, גאים ומתגעגעים


לירון – בת הדודה
ליאור
אז עברה לה עוד שנה ואני פה שוב עומדת מעל קברך והריק רק הולך וגדל.
משבוע לשבוע נוספים לפה עוד ועוד בחורים ואני אומרת לעצמי במלוא האירוניה – אנחנו פה כבר וותיקים.
כשאני חושבת על משפחותיהם וחבריהם אני יודעת ומרגישה שהם כואבים כי מרוע הגזירה הם עדיין מופתעים, הם כואבים כי את גודל האסון הם עוד לא מעכלים, הם כואבים כי הלב שלהם נשבר וצובט כל כך חזק מבפנים.
אבל אתה יודע?
אנחנו כואבים בדיוק בגלל שאנחנו כבר לא מופתעים,
אנחנו כואבים בדיוק משום שאנו כבר 4 שנים מעכלים,
אנחנו כואבים בדיוק בגלל שהלב שלנו לא מפסיק לצבוט כל כך חזק מבפנים – כבר 4 שנים.
אבל גם אחרי 4 שנים – כל כך קשה להשלים, כל כך קשה להפנים,
כל כך קשה להבין למה, מדוע איך?
אתה זוכר ליאור?
בכל ארוע משפחתי , בכל שמחה וחגיגה, הייתי כותבת ברכה ועומדת עם חיוך ומקריאה… בשנים האחרונות התחלתי לומר כמה מילים מהלב, מבלי לכתוב, זה קל, זה ספונטני, זה טבעי…
אבל לעמוד פה שוב מעל קברך ולקרוא לך זה כל כך קשה לי, זה כל כך לא טבעי לי, זה כל כך לא בסדר, זה נוגד כל הגיון…
השנה חשבתי לקרוא לך שיר, אבל איזה שיר? שיר הספד, שיר אבל, שיר שמדבר על כאב? … זה פשוט לא פייר, אז החלטתי שוב לכתוב מהלב.
לירון, בת דודתך (4 שנים).


עמירם בית הלחמי
ליאור
סופרים כבר ארבע ואתה בן עשרים
וראה, אנחנו כאן כולנו עדיין מחכים
לניסים, לאותות ומופתים
ואולי לתחיית החיים המתים
חבורת צנחנים שלא פגשת בגדוד
מצטרפת אליך בחיבוק ועידוד
ואתה הוותיק מחכה כאן בשקט
עוד פרחים אדומים נטמנים כבר בעמק
השמש בוהקת על אבן צרובה
מלהטת דמעות של ייאוש ושמחה
ושרשרת כומתות אדומות וחומות
יושבת אתך לספר עוד גבורות
על קבוצת לוחמים שיצאו לא לאן
שידעו קרב ראשון וחזרו ללא דם
קבלת תפקיד של דוד שהיה
מול חוסר אונים של חברים ומשפחה
כשרון תעוזה וחיוך כה מקסים
רק חסרת עוד ועוד תוחלת חיים
השמש תכה שוב על אבן צרובה
תלהט ים דמעות של ייאוש ושמחה
אתנו לעולמים
בית הלחמי עמירם 27.8.06

ליאור רוטשילד זל

סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
1982 - 2002