סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
אזכרה שבע עשרה לזכרו

ליאור בני האהוב / אמא

הגעגועים שהצטברו בלב ובנפש במשך 17 שנים לעולם לא יתממשו, געגועים בלי סוף, כאב שלא נגמר, השנים חולפות עוברות מהר והזמן לא עוצר ולא מקל.

היינו משפחה מושלמת זוג עם שלושה ילדים מדהימים, היינו גאים בבנותינו ובבן שלנו שהיה בוגר לגילו, בן שהשרה בטחון, שרת בצבא בגאון בלי קיטורים, ילד ערכי, מוסרי,  כיבוד אב ואם היו נר לרגליו, לא קרה פעם אחת כשחזרתי מקניות עם שקיות והוא לא רץ לעזור לי בלי שאבקש, כשהיה בחופשה והמכונית שלי היתה אצלו הוא היה אומר לי אמא לפני שאת חוזרת תתקשרי, אני אבוא לקחת אותך, ובאחת החופשות האחרונות שלו מהצבא ביקש ממני כסף אמרתי לו תקח מהארנק שלי 200 ₪ הוא לא לקח, חשבתי ששכח לקחת, וכששאלתי אותו הוא אמר לי אמא היו לך רק 200 ₪ לכן לא לקחתי אותם מהארנק שלך. ליאור היית לי  בן מיוחד, חברותי, שנון היה לך חוש הומור, העולם של היום כ"כ  התאים לך עם כל החידושים וההמצאות היית יכול לפרוח ולהצליח אך תחת זאת אתה שוכב תחת האבן הקרה אילם ודומם. כשליאור היה חוזר הביתה הייתי יושבת לידו משתוקקת לדעת ולחפש אולי למצוא איזה חולשה אולי אכזבה, אולי איזה קושי, אולי משבר, ובעיקר לשמוע חוויות אך הכל נראה ונשמע כמו שצריך וכפי שציפיתי, הוא נתן לנו בטחון שלו  לא יארע רע,  עד שקרה הרע מכל.  עד המקרה של ליאור הייתי אמא גאה, ממש מלכה, עד שלקחו ממני את המלוכה, מאז אותו יום לא חזרתי לעצמי, אני יודעת שהשלמות שהיתה לנו לא תשוב לעולם, המחשבות לא מפסיקות לשבש לי את השקט נפשי , איך אפשר לחגוג, איך אפשר לשמוח בלי ליאור.

בלי ליאור הכל כל כך שונה ומוזר ושאלות ה"למה" לא מרפות ממני על אף השנים הרבות שחלפו.

ליאור תמונותיך מלוות אותי בבית ובעבודה, תמיד אתה עומד מול העיניים שלי ומביט אלי. התמונות שלך מונצחות בכל מקום, כל דבר מזכיר לי אותך, אני מחפשת ברחוב מישהו שדומה לך אך עדיין לא מצאתי כזה,  קשה המחשבה שלא נזכה לראות אותך הופך לאבא לילדים שכה אהבת לטפח, לעולם לא נזכה שוב לחבק אותך,  לעולם לא נראה את חצי החיוך המדהים שלך, לא נלווה אותך לחופה עם בחירת ליבך  שאיתה ודאי היית  מקים משפחה לתפארת. אפרופו תמונותיך-  לקוח אחד שבא אלי למשרד וראה את התמונות המתנוססות על הקיר שאל אותי עליך,  האם ליאור נפל באסון השייטת, עניתי לא, ליאור לא נפל באסון השייטת ליאור נפל באסון ליאור, סיפרתי לו על אסון הנגמש שכל חייל שעובר הכשרה לומד שעור על "אסון ליאור" ועל הלקחים שניתן להפיק מהמקרה.

ליאור אני רוצה שתדע,  כל יום הוא יום זכרון לי ולאבא שלך, חושבים עליך, משוחחים בינינו, כואבים יחד את ההפסד וההחמצה האדירה, אבל  אם לספר את האמת בשנה האחרונה על אף שליאור תמיד במחשבותי לא חלמתי עליו, הוא לא בא הביתה לבקר, ואם פעם אחת חלמתי על המשפחה ליאור היה מת גם בחלום. מזלנו שאנחנו עומדים על הרגליים בזכות זה שיש לנו משפחה חמה, בנות מקסימות וחברים נהדרים. אחי וגיסתי למשל נהגו לבקר בביתנו ערב ערב במשך עשר שנים ורק אם היו אורחים אחרים הם היו מוותרים, המורה לכימיה של ליאור, אשר כונה בפיו "המורה האגדי"  ביקר אותנו כל שבת במשך שלוש שנים רצופות וחברינו היקרים קוקי ודליה מאז פקד אותנו האסון מבקרים אותנו מידי שבוע וגם כשהם בחו"ל הם מצלצלים כך סתם כאילו להזכיר לנו "לא שכחנו אתם בליבנו" ועוד ועוד חברים ומשפחה תומכים ואוהבים שעזרו וממשיכים לעזור לאורך כל הדרך.

 

ליאור – זוכרים, כואבים, גאים ובעיקר מתגעגעים

אמא


ליאורי שלי / מפי ניצן אחותו

בדיוק לפני 17 שנים החלה מסתחררת בגופי סערה, סערה של רגשות, משתוללת, לפעמים משתקת ולא מרפה.

הכאב חודר, דוקר, דמותך החסרה, זעקותיה של אמא דוקרות בליבי, מצלצלות בראשי, שתיקתו הרועמת של אבא מתפוצצת בתוכי.

הגעגוע העז לזיכרונות המתוקים, לריח הבושם, למשחקים, לשטויות, למלחמות, לאח המציק, לאח הגדול, הדואג, לשיחות המעטות שהספקנו לנהל ולחיוך המדהים שמפזר שמחה לכל עבר, געגוע למשפחה שלעולם לא תהיה עוד שלמה, וגעגוע לאושר העילאי שהיה בביתנו עד אותו יום שלישי.

כעס עמוק על הנסיבות, על כולם, עליך, על שהשארת אותי מאחור, שכך פתאום ביום אוגוסט חם נשארתי לבד להתבגר להתמודד, ללא אח מגן, ללא אח שומר, מחבק ומייעץ.

בלבול נורא, איך יכול להיות שאתה נולדת לפני ואני כבר יותר גדולה ממך? כיצד עונים היום על השאלה "כמה אחים יש לך?" כיצד עלי להמשיך, כיצד חיים עם תהום עמוקה בלב, כיצד אספר עליך ליובל וזיו, כיצד אענה לשאלותיהם של אחייני רותם, עידו ושיר, שכבר שואלים הרבה שאלות, שרוצים להכיר אותך, כמהים לעוד סיפורים, כיצד אעשה זאת מבלי לרעוד, מבלי לחשוף את הנערה המבוהלת, שלא התבגרה, שנשארה איתי מאז אותו יום.

פחד משתק, פחד לאבד אחרים, יקרים, פחד מקול צעקה ומכל קול רועד.

תקווה– תקווה שאצליח להמשיך, לשמוח, לגדל את ילדי ולהעניק להם חיים מאושרים, כמו שאמא ואבא כל כך דאגו להעניק לנו. כמו שאמא ואבא כל כך רצו לתת לך .

ליאורי, סערת הרגשות אינה עוזבת, לפעמים מרוב כל כך הרבה רגשות תחושת אדישות מציפה אותי, וכל שאני רוצה זה ללכת לישון ולא לחשוב עוד על כלום, נראה לי שלפעמים זה דרכו של הגוף לשמור על עצמו, להתמודד עם מצבים שלא ניתן להכיל.

מאז שהלכת נולדו לי שתי בנות, לבתי השנייה בחרנו את השם זיו, שהאור שבשמך, שהאור שפיזרת מסביבך לכל עבר, יאיר גם אצלנו בבית, אור שכל כך חסר, באופן מוזר מעטרות את לחיה השמאלית של זיו גומות חן, כל פעם שגומות החן מציצות איני יכולה שלא לחשוב על גומת החן שלך.

ליאור נוכחותך השקופה אינה עוזבת אותי, פוסעת עימי בכל צעד בחיי, השלמתי עם נוכחותך הנצחית לידי, למדתי לחיות עם הסערה בתוכי, ישנם ימים קלים יותר, ישנם ימים קלים פחות כאשר מיום ליום אני אוהבת גאה ומתגעגעת הרבה יותר.


ליאור / מפי לי חברה לספסל הלימודים

בלתי נתפס שחלפו 17 שנים מהיום שקיבלתי את הבשורה הקשה על מותך. בגיל כל כך צעיר לא חושבים שמישהו כל כך חזק, חי כל כך יכול למות. אני זוכרת את מאות האנשים שבאו ללוות אותך בדרכך האחרונה, הולכים בשבילים הצרים האלו, בוכים ולא מאמינים.

הכרנו בביה"ס היסודי, למדת שנה מעלי, אבל בתיכון התקרבנו והפכנו ידידים. למדתי להכיר אותך, את האישיות החזקה והכובשת שלך על צדדיה הרבים והמורכבים-מחד, נער עם פאסון, עם כבוד וקשיחות מסויימת כלפי חוץ, ומאידך נער רגיש עמוק, מלא תובנות ורגישות לאחר. מחד- סוליסט שעושה את הדברים בדרך שלו, ומאידך מחזיק את ערך החברות ונשאר נאמן לחבריו הקרובים. היית לעיתים שקט, אבל מאוד נוכח, מופנם – אבל בלתי ניתן שלא לשים לב אליו. יכולת להיות רציני, שקול ופיקח הרבה מעבר לשנותיך, אבל גם להסתלבט, ולצחוק, ולעשות דברים שובבים עם הרבה רוח שטות. יכולת להגיד את הדברים הקשים והישירים ביותר, מתוך כבוד לאמת ולאחר.

ברגעים רבים לאורך 17 השנים האחרונות מצאתי את עצמי נזכרת ברגעים בהם השתאיתי מהאסרטיביות, מהבגרות, ממוסר העבודה שלך. היית בעיני אדם כ"כ חזק וחי שלנוכח הפער בין זה לבין זה שאתה בעצם איננו, כמעט תמיד חזרו וצצו דמעות חדשות וכאב לוחץ שאינו מרפה.

בתקופה האחרונה שלפני מותך, לא היינו בקשר, שנינו היינו כבר חיילים, המשכנו הלאה במסע החיים, התקשרתי אליך פעם אחת הביתה כשהיית בבסיס, סגרת שבת. רק לאחר מותך גיליתי שגם אתה התקשרת אלי, למספר הטלפון הישן מימי התיכון, ואני בצבא החלפתי מספר ומעולם לא קיבלתי את שיחותיך.

תחושת הפספוס וההחמצה הן כנראה מנת חלקם של כולנו, כאשר מישהו שהיה חשוב לנו נלקח מוקדם ומהר מדי.

אינספור פעמים חשבתי מה הייתי אומרת לך, ומה אתה היית אומר לי אם היינו יכולים.

ולמרות שכאב האובדן שלך הוא בלתי נסבל, ותחושת ההחמצה צורבת, מגרדת פצע שלעולם לא יחלים, אני רוצה להאמין שאתה פה, שומע ויודע, מה כולנו חושבים ומרגישים, ושדרך הזכרונות וחותמך החזק על כולנו אתה תמשיך ותשאר פה תמיד.

יהי זכרך ברוך

לי


לזכרו/ מפי המורה לכימיה דרור חמדי                   

ליאור ילד/נער/בחור הצליח להתנחל בלבבות של כל מכריו.

החום, האהבה החיוכים שליאור הקרין כלפי הסובבים אותו הביאו לכך שהרבה אהבה חזרה אליו.

הכרתי את ליאור כשהתחיל כיתה י', כבר אז בלט ליאור ביכולותיו, בחוכמתו, בגובהו ולא פחות מכך בשובבתו.

אני זוכר שבאסיפת ההורים בכיתה י' ליאור ניגש אלי וביקש ממני שאומר דברים טובים עליו לאבא שלו.

כמובן שהיו לי רק דברים טובים לומר על ליאור. ליאור מאוד רצה לשמח את הוריו ובזכותם גדל וצמח לנער בוגר חכם ורציני.

ליאור בחייו הקצרים הפיץ אור גדול. ילד של אהבה, ילד של אבא, אמא ואחיות, ילד של חברים ומשפחה, דוד של אחיינים שלא זכה להכיר.

נוח בשלום על משכבך ליאור

בן, אח, דוד, חברת יקר

אוהבים ומתגעגעים

יהי זכרו ברוך.

דרור חמדי 27/08/2019


                                                                                                            אוגוסט 2019

לזכרו/ מפי לירון בת הדודה

ביום הזיכרון האחרון, כשקראתי בעיתון מילים ומכתבים שהורים ואחים כתבו ליקיריהם שאיבדו, מצאתי את עצמי מתחברת לכל כך הרבה מילים, והתחלתי באינסטינקט ומתוך סערת רגשות פשוט ללקט רגעים כתובים ופיסות משפטים, פיסות רגש עוצמתיות שהותירו בי צמרמורות.

אז חלק קטן מהמילים כאן הן לא שלי אבל לגמרי אותנטיות רגשית. ואולי הטקסט שיצרתי כאן קצת מבולגן, ואולי החיבור שעשיתי במילים לא יהיה מובן, אבל זאת בדיוק הסערה שעוברת לי בלב ובלב של כולנו מול המוות שלך. כי אין שום דרך למצוא הגיון וסדר במחשבות וברגש של כולנו מול העובדה שאתה כבר לא כאן.

ליאור…

על מה אתה חושב כשאנחנו עכשיו כאן ?

האם  אתה רואה את העצב שעל כולנו ?

העצב השקט שבוקע מאבא שלך ? מסע היגון של אמא שלך ? הסדק בלב של אחיותיך ?

17 שנים שאינך עובר עם אבא שלך, אמא שלך ואחיותיך את תחנות חייהן ולצידן תחנות שיכלו להיות תחנות חייך. הבית החדש שלך כל כך שקט, אולי תזרוק איזו מילה, אולי נשמע שוב לרגע את קולך.

אומרים שעם הזמן הכאב הולך ופוחת, כי ממשיכים בחיים והם חזקים… אבל האמת שמשנה לשנה הכל מתגבר, החוסר מורגש הרבה יותר, הכאב מתחזק והגעגוע הורג אותך ומפרק אותך לחתיכות, הגעגוע לנוכחות שלך, לחיים שהיו לפני שהכל קרה, הרצון לדעת איך החיים היו נראים במשפחה רגילה ולא שכולה.

המון שנים ליוותה אותנו מעין אשליה, שאולי תופיע פתאום, תחזיק בידינו ותגיד יאללה קומו, הכל משחק, חוזרים לחיים, יאללה, כלום לא קרה… אבל האשליה הזאת מעולם לא התממשה.

בהקשר לאשליה הזאת, חרוט בליבי רגע קשה מנשוא, שלא ניתן לעכל בשום צורה…שלא אשכח לעולם והוא עדיין מנסר את ליבי…

אותו ערב של יום מותך…סוף אותו היום, כשכולם התפזרו חזרו לביתם המומים מהיום הנורא, אני ואמא עלינו עם רבקה לחדר…

רבקה לא ידעה את נפשה מכאב ומצער, אמא שלך היקרה כל כך, פשוט חיפשה אותך, קראה לך, יצאה פיזית אל חלון חדרה וצעקה לך: איפה אתה…איפה אתה…ובקול חנוק התחננה שתחזור… לא אשכח את הרגע הזה כל חיי… את הכאב הבלתי נתפס וההלם הנורא…

ליאור שלנו…כמה אתה חסר… וכמה זה כואב… ואצטט מהשיר של המשורר אברהם חלפי:

תחילה בוכים

אחר כך הבכי מתאבן

אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד

את נפילת הבן

אין אומרים דבר

או מדברים על גשם ועל מה נשמע

ועל משהו עוד, ועדו על משהו

והאוזן בין-כה לא תשמע

ושותקים

וקמים מן הכסא

ויושבים וקמים שוב

ויודעים דבר אחד ויחיד

הוא לא ישוב.   


שיר לזכרו/ עמירם בית הלחמי                                                       

הרוח השליכה עלים אל החול

במעוף עדין כמו ברבורים במחול

הקיץ סרב לסלק את החום

כאומר לא סיימתי תנו לי מכחול

 

במכחול אצייר לי פרחים עזי צבע

בחום וכחול כמו הים והחול

אשאיר לנפשי היפים מכולם

שאוכל לגדלם להנות מצבעם

 

אך הקיץ אכזר לא בוחר בכולם

זה – יפה בצבעיו, זה -נפשו מאוהב

בין עלי הכותרת לבין אבקניו

מי ישקע לקרקע מי ירים גבעוליו

 

את זה הצעיר אבה מכולם

מחביאו לידו שיוכל לחבקו

מהסס הוא הטבע הקיץ לא תם

לפזרו בשדה ? להשאירו מיותם ?

 

חבקו את הפרח קרוב לליבכם

ציירו במכחול את זכר נפשו

כי נשארנו עומדים בשדה של פרחים

חסר פרח אחד וכולנו בוכים

 

אוגוסט 2019

ליאור רוטשילד זל

סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
1982 - 2002