גלי – בת הדודה
27.8.08
ליאור
יש משפט שאומר שהחיים הם אוסף הרגלים
מי היה מאמין שכך גם המוות ?
אני מביטה על כולנו מהצד – שש שנים,
וכואבת את העובדה שבעל כורחנו הורגלנו לאוסף חדש של הרגלים
בכל יום זיכרון אנו נאספים סביב קברך, קשובים למילים שנאמרות שם,
מניחים אבן קרה ליד הפרחים, מביטים על המצבה, לאחר מכן חוזרים הביתה,
ומדליקים נר זיכרון באתר ההנצחה שהוקם לזכרך.
בכל 27 לאוגוסט שוב עומדים פה כולנו – קוראים מילות הספד כואבות על מי שהיית,
על הכאב שבחסרונך.
בכל 5 למרץ אנו נוצרים עמוק בליבנו את יום הולדתך, כואבים מחדש על כך שמילות ההספד
אינן יכולות להיות מוחלפות במילות ברכה – מתרכזים רק בך ונצבטים שוב מחסרונך.
בכל ידיעה על חייל שנהרג – הלב שלנו נצבט מחדש וחש בעוצמת הכאב כמו חווינו את אובדנך שוב, לראשונה.
בכל פסיעה ברחוב מול חייל במדים – הצמרמורת חוזרת בכל החושים.
אז ליאור יקירנו,
אומרים שהחיים הינם אוסף של הרגלים, אוסף שיוצר לו שגרת חיים, במקרה שלך –
אוסף ההרגלים שנרקם עבור כולנו מאז יום מותך הוא כואב, רע, בלתי נתפס ובעצם חלום בלהות.
אנו מורגלים לאוסף הרגלים זה כבר שש שנים, אוסף הרגלים שמזכיר לנו שוב ושוב,
ולעולם לא ירפה – שסיוט שחור הפך למציאות ולשגרת חיים.
וכל שנותר הוא לקוות שאתה יכול להביט עלינו מלמעלה ולראות כמה אוהבים אותך
ומתגעגעים אליך כאן למטה.
גלי בת דודתך


זהבה
אבל היה לה בן –
דליה רביקוביץ –
הכרות שהתחילה באמצע החורף
הבשילה בסוף האביב.
אישה חייכנית, פייסנית.
היה לה בן
שנפל.
היא אופה ומבשלת,
חצי משרה בעירייה.
צהריים תמיד מוכנים על השולחן.
וכל זאת תוך סירוב מושלם
להסתגל.
על פי דרכה, כאילו בשלווה
היא תעצור את העולם פתאום.
קשה לדעת מה היא יכולה.
מבלי לומר ממש דברים,
היא באה בדרישה.
הרי לקחו לה בן.
היא לא תצדיק בשום פנים
את הלקיחה הזאת.
מי יעז לומר לה:
עכשיו הזמן שתרחצי פנייך
ותתחזקי
מה שהיה היה.
היא יוצאת למסע מפרך מאוד.
המסע סיבובי הלוך ושוב.
במו ידיה היא חותה תחתיה גחלים
שופכת רמץ על גופה בכוונה.
היא רחל. איזו רחל?
שהיה לה בן,
והיא אומרת לו לילה וָיום
קיץ וחורף, מועדים וְחגים,
אני רחל אמא שלך,
מתוך הכרה שלמה ורצון חופשי
אין לי מנחם.
אוהבים, גאים ומתגעגעים


עמירם בית הלחמי
27.8.08
ליום השנה השישי
ראיתי תמונה שאין בה חיים
יושבת על אבן שאין לה הופכין
ותמונות שכנות של פנים שהיו
גרות בסמוך מחכות שיחיו.
ראיתי הורים שאיבדו כאן חיים
של בנים ובנות שהפכו לתמונות
יבואו כל יום לחפש נחמה
שגם אלוהים לא נותן במתנה.
ומול אבן דומה לאבנים אחרות
יושב כל שנה ובוכה בדמעות
וכמו אבנים – הדמעות לא נראות
ומישהו אומר מילים, אבל לא נחמות.
לפני שש שנים לא חשבתי לראות
את כולם מסביב לִבאר הדמעות
בה אין ישועות ואין נחמות
ואיש לא יגול אבני אסונות.
עוד קצין מעוטר שוב עולה בדרגה
מניח עוד אבן על אם שכולה
כי היתה מלחמה או היה לו מבצע
התחקיר כבר נשכח, עננה כבר חלפה
עוד שנה אזכרה … עוד שנה אזכרה
וליאור שהיה יכול ויכול
נשאר פה לנצח מתחת לחול
עמירם בית הלחמי


רבקה – אמא של ליאור
27.8.08
ליאור שש שנים חלפו ומאז אותו יום משהו בנו מת ביחד איתך.
כל בוקר קמים איתך וכל לילה הולכים לישון איתך איך אפשר לחייך איך אפשר לחיות כשאתה כבר לא איתנו. שום דבר לא מנחם, הבית שהיה מלא בך פסק מלהיות אותו הבית, הכל עצוב, אין חגים אין שבתות ואם יש משהו, הכל למראית עין, הזמן אינו מרפא פצעים מהסוג העמוק והקשה הזה.
הנוכחות שלך כ”כ חסרה החברים החברות שהיו נכנסים ויוצאים, הטלפונים הבלתי פוסקים הכל כ”כ שונה כל יום שעובר רק מגביר את הגעגועים אליך.
געגועים אצלי נתפסו כדבר אופטימי וחיובי מתגעגעים למישהו שאוהבים, הוא מגיע לאחר פרידה והכל חוזר לסורו או כשמתגעגעים למישהו שנפטר והלך מהעולם לעת זקנה או לאחר מחלה גם געגועים כאלה הולכים וקהים עם הזמן ומשלימים עם החוסר אם רוצים או לא רוצים.
הכל היה כ”כ טבעי וניתן לעכול עד שחוויתי מה זה געגועים לבן שלי שנעלם מהחיים ללא כל הודעה, געגועים אליך ליאור הם געגועים ללא סוף געגועים מלאי ייסורים עם כאב ממשי.
בחייך ליאור היית כ”כ צנוע עם כ”כ מעט דרישות, ניסית תמיד לא להכביד עלינו לא לבקש בקשות, אנחנו היינו אלה שהתערבנו ונדחפנו ברצון העז שלנו להקל עליך ולהיות שותפים במה שקורה איתך אם בתקופת הלימודים ואם בתקופת השרות הצבאי.
כשאחד מידידנו פגש אותך מחוץ לכיתה ביקשת ממנו לא לספר להורים, כשאיימה אחת מהמורות להעניש את כל הכתה בגללך היית מוכן מיד להודות ובלבד שאלה שלא לקחו חלק במעשי הקונדסות חלילה יענשו.
כשאבא הציע להסיע אותך לביה”ס או לבסיס תמיד ניסית להתחמק ע”מ לא להכביד.
בעת שרותך הצבאי מידי ערב היתה לנו “עבודה” יומיומית להשיג אותך בטלפון שלא תמיד היה זמין, כשדיברנו איתך נרגענו והלכנו לישון עם תקווה שמחר לא יהיה אחרת.
בחייך הקצרים הפנמת את החינוך והערכים שהקננו לך, תמיד הקשבת בשקט האופייני לך לסיפורים שסיפרתי לך ולאמירות שאמרתי לך בשעות ובדקות שהיינו יושבים במטבח.
נהגתי להזהיר אותך ליאור תשמור על עצמך ליאור אתה חשוב לנו כ”כ ליאור אתה יקר לנו, ליאור אתה לא יכול לדמיין מה יקרה לנו אם יקרה לך משהו ואתה ענית לי אמא אל תדאגי אין לך מושג כמה הצבא שומר עלינו. היית תמים בן יקר על חייך לא ידעת לשמור.
אני לא מפסיקה לדמיין איפה היית היום שש שנים אחרי האסון הנורא מכל, אני בטוחה שכבר היית מסיים את לימודיך באוניברסיטה בחור רציני אחראי עובד ומה לא ותחת זאת השארת לנו רק זכרונות וגעגועים ללא סוף.
כן אמנם החיים חזקים וברמה התיפקודית אנחנו ממשיכים “כאילו” כרגיל מי יותר ומי פחות אבל מאז כלום לא אותו דבר. לכל אחד מאיתנו אבן של טון רובצת על הלב יש ואנחנו צוחקים ויש שאנחנו משתתקים כשנזכרים בך וממאנים לעכל את רוע הגזירה.
אוהבים כואבים גאים ומתגעגעים אליך ליאור בן אהוב ומיוחד.
אמא