רבקה – אמא של ליאור
13 שנים בלעדיך
ליאור בני היקר, 13 שנים זה ים של זמן ולי זה כאילו היה אתמול מבחינת העצב והגעגוע הכואב.
ליאור אני לא יכולה להשלים עם חסרונך, לא יכולה להשלים עם הפרידה ממך, אני כל הזמן שואלת למה זה קרה לנו, למה זה קרה לך, למה דרך החיים נעשתה כה קשה. אני מרגישה שמסביבי כל העולם ממשיך לחיות ולנו בלעדיך החיים ממש קשים מנשוא. אני רואה ילדים שמחים, ילדים עליזים, זוגות צעירים, בחורים תחת חופה, ואני שואלת מדוע אתה לא שם, במקום שהיית כ”כ ראוי לחוות אותו ולהנות ממנו. הכאב לא עובר, אף פעם לא יעבור, נכון שצריך להתמודד כי אין ברירה, יש לנו שתי בנות נפלאות עם לב זהב כמו שהיה לך, שלושה נכדים ועוד נכדה בדרך, הייתי כ”כ רוצה שתהיה גם אתה חלק מהמשפחה שהיתה כ”כ מושלמת ביחד איתך.
ליאור גם ממרחק השנים, ניגשים אלי אנשים שהכירו אותך וכואבים את חסרונך ומספרים לי כמה מדהים ואנושי היית (לא שאני לא יודעת) אבל הייתי כ”כ רוצה להשוויץ ולהתגאות בך כי היית ילד כלבבי, ילד שכ”כ כיבד אותנו ההורים, ילד שקשה למצוא. זו לא מליצה היית יחיד ומיוחד שלא זכה לחיות, נקטף בגיל 20, בגיל הכי יפה, הכי מהנה של החיים. היית מקובל, היו לך הרבה חברים, היתה לך משפחה שאהבת והיא אותך אהבה.
אני לא יכולה שלא לתאר לעצמי ולדמיין כמה אושר היית חווה עם המשפחה ועם החברים, כל סרט שאני רואה אני עושה חשבון לעצמי, ליאור היה כ”כ נהנה מהסרט, כמעט כל סרט ראית וכמעט כל שחקן קולנוע הכרת בשם, כל הצלחה של מי מחבריך, אני אומרת לעצמי שגם אתה היית יכול כ”כ להצליח, כ”כ לפרוח, אולי להיות רופא, מהנדס, ומה לא, כי הכל היה מתאים לך לעשות.
13 שנים מזכיר לי שבגיל הבר מצווה שלך אמא שלי, סבתא היתה חולה במחלה קשה ולא רציתי לחגוג לך בר מצווה באולם עם הרבה מוזמנים, הסברתי לך את המצב ואמרת לי “אמא מה שתחליטי” ואכן הבר מצווה נחגגה בירושלים בכותל המערבי עם שניים מהחברים הטובים שלך ארז וניר ולאחר מכן ארוחת בוקר משותפת עם המשפחה הקרובה.
במשך עשרים שנותיך היית כה צנוע בלי דרישות והכל עשית אך ורק כדי להקל עלינו. במסיבת סיום של כתה יב ראיתי שהורים הכינו עוגות, פשטידות, שאלתי אותך ליאור למה אני לא הכנתי כלום, ענית לי הבאתי בקבוקי שתיה, לא רציתי להטריח אותך באפיית עוגה.
ליאור בשנה האחרונה, אורי החבר שלך מתיכון אוהל שם, נקט ביוזמה ברוכה להנציח אותך באחת מגינות העיר בשיתוף עם עירית רמת גן, אני שומעת את המילה הנצחה ולא רוצה להאמין שהמוות שלך הוא סופי ומוחלט ושאין דרך חזרה וזה כואב שבא לי לצעוק תחזור תחזור….
רבקה- אמא של ליאור
ארז – חבר של ליאור
27.8.15
ליאור
כבר 13 שנים שאתה לא כאן בשביל שאוכל לחוות איתך את מה שהחיים מביאים איתם.
עבר כבר יותר משליש מהחיים שלי וגם שלך, אילו היית איתנו היום, וזה הרבה זמן.
למרות שכל כך הרבה זמן עבר אתה עדיין חלק חשוב מהחיים שלי. האמת היא שכשאני פוגש אנשים חדשים במהלך הדרך, השם שלך עולה לא פחות, אם לא יותר, משמם של חברים טובים אחרים שהתמזל מזלם, כשלי, ואשר זכו ועדיין זוכים להתהלך בין החיים שבינינו וזה לעולם לא ישתנה.
אני מסתכל מסביב על מי שהיה איתנו כשגדלנו, בין אם אלה האחיות שלך קרן וניצן, או החברים שלנו, ורואה איך הילדים שהיינו כבר רובם הופכים להורים עם ילדים משלהם. חלק מהילדים כבר יותר גדולים מהילדים שהיינו אתה ואני כשנפגשנו בערך לפני 30 שנים. זו שמחה גדולה לראות איך הדור שלנו יוצר את הדור הבא. אבל השמחה הזו נמהלת בעצב כשאני חושב על העובדה שהלכת בטרם עת.
אותם ילדים שעכשיו גדלים ומתפתחים לנגד עינינו ומעניקים לנו את מה שנקרא ילדותנו השניה, רק מזכירים לי את אותם הרגעים שחווינו אנחנו בתור ילדים, בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת. אמנם לי עדיין אין ילדים משלי, אבל להיות הדוד של הילדים של אחי, ולהיות כמו דוד של הילדים של חברים, מספק לי את ההזדמנות הזאת של ילדותי השניה. אני מוצא שהתופעה הזאת רק מחייה אותך שוב, בכל הזדמנות שבה אני מספר לאותם ילדים איך היינו בגילם. אני מספר להם על מעשי הקונדס (ויש כאלה הרבה, או בעיקר כאלה) וכל שאר החוויות שעברנו, שבעצם מספקים השראה לדור החדש, ובמידה רבה מעצבים אותם ואת העתיד של כולנו. באופן טבעי חלק גדול מהחינוך שאנחנו מעניקים להם מבוסס על סיפורים מהילדות שלנו, וזה גם מה שהם אוהבים לשמוע. אתה ליאור היית חלק בלתי נפרד כמעט מכל חוויה שאני חוויתי בתור ילד, ומהרבה חוויות שרבים אחרים חוו, כאלה שכאן וכאלה שלא.
אם יש מחשבה מנחמת בנקודה הזאת, זו העובדה שמה שאתה עשית כשהיית ילד, וההחלטות שקיבלת, הרבה מאוד ילדים לומדים היום וילמדו בעתיד. השם שלך, ומי שהיית, לעולם לא ייעלמו מן העולם. הדרך שלך היתה ייחודית, וילדים רבים ירצו לחקות את דרכך. ההשפעה שלך תימשך לדור שאחרי.
אתה היית כוכב ותמיד תהיה.
אוהב גאה ומתגעגע, ארז (חבר ילדות)
בנימין אלקובי – מפקדו של ליאור
27.8.15 –
ליאור
מסופר על גדעון בן יואש שניהל גיבוש לצורך סינון חיילים לפני המלחמה, תחילה שחרר את כל מי שירא וחרד ונשאר עם עשרת אלפים לוחמים. גדעון המשיך וביצע ניפוי נוסף-מבחן שתיים מים. הוא הוביל את הלוחמים למעיין, שם צפה בהם בשעה שרוו את צמאונם, אלה שהרימו את המים בידיהם אל פיהם, “המלקקים” נשארו וכל אלה שכרעו על ברכיהם ולקקו את המים בלשונם נופו, גדעון נותר עם כוח מובחר שמנה 300 איש בלבד ואיתם ניצח את מדיין, עמלק ובני קדם.
ליאור, הגיבוש שעשה גדעון קשור אליך, בגלל הסינון של גדעון שהיה באמצעות מבחן אישיות- מבחן הנפש זכינו בלוחם כמוך, בשבילנו אתה אחד מ-300 הלוחמים המובחרים.
המאפיינים הבולטים שלך הם אומץ לב, גבורה נפשית, מנהיגות ובעיקר ענווה.
אבל עדיין, משהו נותר בגדר תעלמומה, איך הצלחת לשלב בין להיות חבר אמיתי, מנהיג, גיבור חיל והכל תוך כדי שאתה שומר על נפש טהורה ונקיה מכל שריטה. כשהיתה מחלוקת מנהיגותית -התנהגותית עם חבריך, ידעת להשפיע בדרך נעימה, והמיוחד היה שהשפעת על האחרים מבלי שלפעמים היו מודעים לכך. דיברת מעט ועשית הרבה.
אנו זוכרים אותך, גבוה, רזה, מנהיג לוחם, תותח באימונים ובפעילות מבצעית. זוכרים את נסיבות נפילתך בפעילות מבצעית נסיבות אותן לא נשכח לעולם.
ליאור ! תודה על הזכות להיות מפקד שלך.
רבקה יוסי קרן וניצן,
תהיו גאים
תהיו גאים על הדרך בה ליאור הגשים את מטרותיו, הגשמה על פי תפיסה שבה הדרך לא פחות חשובה מהמטרה.
תהיו גאים על האישיות המדהימה של ליאור, על החינוך, על הערכים, על הזכרונות שנשארו מבחור מקסים שהיה כל כך טוב עד שקטפו אותו למחלקה אחרת, לעולמות עליונים.
אני בטוח שלכם המשפחה ולנו המשפחה המורחבת והחברים, הוא היה אומר תמשיכו לבוא לאזכרות ולטקסים אבל תעשו הכל גם להיות מאושרים.
אוהב לתמיד
בני אלקובי – מ”מ המחלקה
שחר – בת דודתו של ליאור
27.8.15 –
ליאור יקר,
אני לא יודעת למה אני כותבת לך, הרי לא תקרא זאת לעולם, אני לא מבינה מדוע אני יושבת עצובה, הדמעות זולגות והדף נרטב, ואני ממשיכה וכותבת מלים שבחיים לא תקרא…. כבר 13 שנים שאתה לא נמצא, 13 שנים של געגועים ומחשבות.
עברה עוד שנה ושוב כולנו נמצאים סביבך במקום השותק הזה כל כך. שוב נמצאים איתך כל בני המשפחה הקרובים והרחוקים יותר, חבריך, חברינו, ידידים ומכרים. כולנו גדלנו והתבגרנו בשנה ורק אתה נשארת צעיר בן עשרים.
איני יכולה לשכוח את אותו היום הנורא, שבו קיבלנו את השיחה הטלפונית אודות המקרה. אני רואה את אבבא במטבח מחזיק את הטלפון ביד ושותק, אמא צורחת ואני ילדה בת 12 שלא מבינה כמעט כלום, שואלת בקול רועד, מה קרה מה קרה, ואחרי כמה שניות שנמשכו כמו שעה אבא עונה לי ליאור נהרג.
לא הכרתי אותך בתור אדם בוגר, אז קשה לי לתאר כאן כמה היית אחראי או כמה היית חכם כמו שאני שומעת מאחרים, כי מה בעצם ילדה בת 12 מבינה, אך מהזכרונות המעטים אך הכל כך גדולים שיש לי ממך, אני זוכרת אותנו את בני הדודים הקטנים, מציקים לך כשהיית יושב במרתף ביתך, כשהיית משחק או סתם צופה בטלוויזיה. אני זוכרת שגם כשהערת לנו זה תמיד היה בחן עם חיוך מבויש שרק לא ניעלב והתנהגות זו מתחברת לפסיפס של אישיות כובשת , מדהימה איכותית שזה בעצם אתה ליאור וכמה חבל שהפסדנו אותך.
בן דוד יקר שלי, נוח בשלום על משכבך, גאה ומתגעגעת.
שחר בת דודתך.
