אורנה מרום
ליאור יקר שלום! …
זו השנה השלישית שאתה לא עימנו,
אומרים שהזמן עובר מהר,
אך כל יום בלעדיך נמשך נצח.
לא עובר יום שאנו לא נזכרים
באור פניך שנשאר בזיכרוננו וזועק מתמונותיך:
יפה, צעיר, מבין עניין, מבויש קמעה.
חסרונך צורב בנשמה
ואין יום שאנו לא מדמיינים
איך יכול היה להיות אחרת – אתך.
אנו חבריך, אחיותיך, הוריך
רוקמים בליבנו את המשך חייך:
טיול, לימודים, חתונה ילדים…
אנו יודעים שהיו לך כלים להצליח בכל
בזכות כישוריך המדהימים שבאו לידי ביטוי
במעט השנים שבהן זכית לחיות, ובסיטואציות רבות
להן נחשפנו אחרי מותך.
והכול כי היית בחור של מעשים טובים, מקשיב, אכפתי, עוזר וממעט לדבר.
רבקה יוסי היקרים,
אנו יודעים כי קשה להמשיך במסלול החיים הרגיל ללא ליאור
כמעט שאי אפשר, אך אנו בהחלט מודעים ליכולתכם ולניסיונכם
להיות חזקים ולהמשיך בחיים למרות הכאב, הצער והגעגוע!
אנו אוהבים אתכם וגאים בכם כל כך על מה שהנחלתם לידיכם:
החינוך הבלתי מתפשר לאהבת הזולת, היושר, הנאמנות, הבינה והרצון להצליח.
היו חזקים בשבילנו ובשביל בנותיכן היקרות: קרן וניצן, כי כך ליאור היה בודאי רוצה לראותכם.
מבטיחים לעטוף אתכם בים של אהבה…
ליאור,
מצרים יום יום, שעה שעה, דקה דקה על שאינך אתנו…
המשפחה
גל – בן הדוד
ליאור יקר
שלוש שנים עברו וגעגועי אליך גברו, לקולך היפה כולם מתגעגעים, לחיוך המקסים על הפנים. תפילה אני מבקש לא רק מה’ אלא גם ממך לפעמים.
ליאור, בן דוד מקסים, לפני שלוש שנים בחופש הגדול נתתי לך חיבוק אחרון חיבוק מקסים חיבוק גדול של אהבה ועכשיו אני מתגעגע לאותו חיבוק אחרי החיבוק נפרדנו לעולמים לא ראיתי אותך עוד ליאור. עכשיו אני יכול לדבר אליך אני מקוה שאתה מקשיב.
מתגעגע כל כך כל כך
בן דודך הקטן גל
יאיר ווליוביץ’
ליאור
קשה להאמין שעברו כבר 3 שנים והנה אנחנו שוב כאן:
המשפחה, החברים – כולם התכנסו ורק אתה חסר. אנחנו היום בני 23 ואתה נשארת בן 20.
לא נתפס הטירוף הזה שתשאר בן 20 לנצח.
בשלוש שנים שחלפו התבגרנו, חווינו דברים ולמדנו שיעורים מהחיים, אבל שום שיעור לא יהיה קשה כמו השיעור ההוא באותו יום ארור באוגוסט 2002.
היום ההוא נחקק בזכרוננו בצורה אבסולוטית. כל אחד זוכר בדיוק את רגע הבשורה, מה עשה לפני ומה עשה אחרי. ביום ההוא הרגשנו שחיינו משתנים לנצח ואכן הם השתנו, עזבת אותנו.
אז לפעמים באמת מרגישים שהגעגוע והעצב קשים מנשוא אבל למדנו גם שמותר לבכות, מותר להוציא ואפילו רצוי.
גם אם אתה לא עונה חזרה ברור לנו שאתה שומע ויודע שיש פה חבורה מאד גדולה שתהיה לה תמיד אהבה אליך, הערכה אליך וכמובן געגוע עצום.
חושבים עליך תמיד.
החברים.
יוסי – אבא של ליאור
ליאור
שלוש שנים עברו מהיום שבו ראינו ודברנו אתך באחרונה. שלוש שנים וכאילו הזמן עצר מלכת והכל נראה כאילו היה רק אתמול.
במחשבותינו רגשותינו וליבנו, כל יום, אתה אותו חייל שאך לפני תקופה קצרה סיים קורס מ”כים כדרכך, בשקט, בצנעה, בין המצטיינים, וכולו חששות שמא ישאירו אותו למרות רצונו להדרכה בקורס מ”כים.
אנו – אמא ואני, ניסינו לשכנע אותך כי להישאר בהדרכה זה יותר טוב ויותר מאתגר, אך אתה לא היית מוכן אפילו לשקול את האפשרות להיפרד מחבריך למסלול.
כמה סיפוק היה לך ביום בו הודיעו לך, כי אתה חוזר למסייעת להיות יחד עם מרבית חבריך למסלול, מקום בו תוך תקופה קצרה, ושוב בשקט ומבלי לדחוף כבשת את מקומך והפכת להיות מפקד אשר גם ותיקים ממנו וגם חבריך למסלול רואים ומקבלים זאת באופן טבעי וחיובי ובשמחה.
ושוב, בכל אותה תקופה, וכאילו הכל בחלום, אתה במרכז חיינו, כאשר השיא בחיי היום יום הינו הרגע בו אנו מצליחים ליצור אתך את הקשר היומי ולוודא שהכל בסדר, ולשמוע ולחוש מתוך קולך ומבלי לומר דבר, כמה אתה מלא סיפוק ומאושר.
והכל כאילו אתמול. בתקופה הראשונה, בין המוני האנשים שבאו לנחם אותנו, היו גם הורים שכולים ותיקים, ואני זוכר כיצד במחשבותי , קנאתי בוותק שלהם במירכאות והייתי משוכנע כי כמו לכל מחלה או פצע או כאב, הזמן עושה את שלו ובטח לאחר שלוש שנים ההרגשה אמורה להיות קלה קצת יותר, ניסו לרמוז לנו, כי אין הדבר כך, אך נדמה כי רק עתה אחרי שלוש שנים, אנו מתחילים להבין את חוסר המשמעות של הזמן , ורק עתה אנו מתחילים להבין עד כמה אנו לא מבינים …
אתה איתנו בכל יום ובכל שעה, כל מקום שאנו מגיעים אליו או חולפים על פניו, ומיד עולה הזיכרון, והשייכות שלך למקום, ישנם מספר מקומות בהם הזיכרון כל כך אינטנסיבי וכואב ואנו מנסים להימנע מלעבור באותם המקומות.
החוסר והגעגוע, לא רק זאת שאינם קהים, אלא הופכים לחדים ואינטנסיביים יותר.
לפני מספר חודשים, תומר, חברך מהיחידה, שלח לחדר הנרות באתר הזיכרון באינטרנט את דברי ההספד שכתב בטכס הזיכרון שערך הגדוד, ובכל פעם, שאני נכנס לחלק זה של האתר, וקורא שוב ושוב, כיצד ראו חבריך ותיארו את מערכת היחסים החברית המיוחדת שהם ראו והרגישו שהיית קימת במשפחתנו, אני נמלא שוב ושוב כאב אדיר אך גם גאווה שאינה פחותה מהכאב, וקונפליקט הרגשות הנ”ל חוזר שוב ושוב.
ליאור, בתקופה זו, אתה היית אמור להחליט על המשך דרכך בחיים, ואנו היינו אמורים להיות עדים ושותפים להתלבטויותיך, ובטח, כמו תמיד, למרות שהחלטותיך תמיד היו עצמאיות, ומעט מאד התייעצת, הרי הרגשנו כי במעט ההחלטות החשובות באמת שעושה כל אדם במשך שנותיו, תמיד היינו שותפים, בצורה זו או אחרת להחלטות אלו, ותמיד הרגשנו כי דעתנו מאד חשובה לך, ויש לה משקל בהחלטותיך למרות שתמיד בסופו של דבר היו החלטותיך עצמאיות.
זו התקופה, בא היית אמור להתחיל את לימודיך כאשר הדרך למעשה סלולה בפניך להתקבל לכל מה שתירצה, ואנו נשארנו רק עם הדמיון לאיזה הישגים היית אמור להגיע.
ושוב, כבכל שנה אנו רוצים להביע את הערכתנו לחברים הרבים שממשיכים לבוא ולהגיע, ולחזור ולהראות ולבטא את החוסר והגעגוע, לחבר שהיה בו הכל, שלמות, גובה, יופי, חוכמה, חוכמת חיים ומעל לכל חברות ואהבת האדם.
לירון – בת הדודה
ליאור
אני רגילה לעמוד בארועים ובשמחות ולהקריא איחולים וברכות
אני רגילה לכתוב על דברים יפים וטובים.
לכן רציתי לבקש ממך סליחה
סליחה שאותך אני רק מספידה
סליחה שמולך אומרת אני רק מילים כואבות
סליחה שעליך מדברת אני בלשון עבר.
היום, בחרתי למרות כל הכאב לדבר על האור, על אורך…
שלהבות
בפינה חשוכה
בין חדרי נשמתו
לכל אדם שלהבת
מיום לידתו
וממרומי השמים מעל לענן
יושב אלוהים ורואה את כולן
נתיבות נתיבות
שלהבות שלהבות.
ומבוקר עד ליל
דואג לו האל
להביט על כולן מגבוה
לא לתת לשלהבת לגווע
ואם לפעמים מזדחלת תחושה
כי השלהבת שלך נשכחה ויבשה
והחושך תפס מקומו של האור
הבט היטב אל מקום המסתור.
ליאור, מקום המסתור
בו מצוי שלך האור
הוא בליבנו שלנו ובשלהבות של כולנו
כי אתה ממשיך לדלוק באורך בכל יום ויום
ולעד תמשיך להצית ולחמם כל מקום.
לעולמי עולמים תהיה להוריך אור, לאחיותיך אור,
למשפחתך אור, לחבריך אור, ולי-אור… כשמך כן אתה
ומהיום, כשכל אחד ואחד יאמר את שמך- ליאור,
הוא יחוש שאתה לו לאור…
שלך, לירון
עמירם בית הלחמי
ליאור
אתמול חלפו שלוש
מאז כיסה החול את הראש
ולמי שכאן עומד
נשאר ליאור בודד.
לא, לא ניתן לך מנוח
לא ניתן לנו לשכוח
איך נסעת על השביל
שלבור אותך הוביל.
ושוב ושוב מציק בלב
לו החלפת משמרתך
לו עיכבת מהלכיך,
דקה יותר, שניה פחות
ולא היו כאן מטפחות
לא היו פנים דומעות
לא היו שנים מתות.
כי אם אפשר היה
לתרום, לתת לך איבר
ודאי כל מי שכאן עומד
היה ראשון לך לתת
הכל כדי ששוב תהיה
ולא אנחנו כאן נבכה.
