סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
אזכרה שמינית לזכרו

ליאור
שמונה שנים עצובות בלעדיך
שמונה שנים מאז אותו רגע מצמרר מאז אותה בשורת איוב
בשורה שטלטלה את חיינו ושינתה אותנו.
חסרונך מלווה אותנו כמו צל בכל מקום
תחושת הכאב והגעגועים אליך צורבת את ליבנו בכל שעה ביום ובלילה.
בכל מקום בו אני עוברת מיד עולה הזכרון שלך,
קמה בבוקר החדר שלך כאילו מחכה לך
עוברת בתחנת קו 67 רואה אותך רץ ע"מ להספיק לעלות לאוטובוס
רואה חייל עם כומתה אדומה נזכרת בך
עוברת ליד בי"ס "אוהל שם" נזכרת בשמחת החיים ובאושר שניבט מפניך במסיבת הסיום האחרונה
יוצאת למפגשים המשפחתיים בשבתות ובחגים כואבת ומתייסרת בחסרונך
ליאור היית כ"כ אהוב, כ"כ צנוע, כ"כ יפה, כ"כ חכם, בן אדם עם שמחת חיים, חיוך עם שתי גומות של חן, היה לך לב עם נשמה, ידעת לעשות רק מעשים טובים, היית לי בן מקשיב מחזיר אהבה בדרך המיוחדת שלך, ניסית כ"כ לא להטריד אותנו בהתעסקות שקשורה אליך ביומיום אך לא ידעת, לא ידעת כמה התעסקות אין סופית תשאיר לנו עם מותך הפתאומי, עם קבלת ההודעה ביום שלישי אחה"צ ביום שכולו היה ציפייה לחזרתך מהצבא בעוד יומיים ביום חמישי "מוקדם" כפי שהבטחת לי אך לא קיימת.

אמא של חייל מגדוד 202 שבנה אך השתחרר לפני כשבוע קראה באתר האינטרנט אודותיך וכתבה לי "לא הפסקתי מלמרר בבכי על האוצר שנלקח מכם כ"כ בפתאומיות כ"כ באכזריות"
אכן ליאור היית אוצר לזמן מוגבל ובגלל מה שהיית אני לא מצליחה להשלים עם העלמותך, אני חיה במעין תחושה פנימית שאתה איתנו ולא באמת נהרגת, אני לא מפסיקה לדמיין את המשך חייך, הצלחה בכל, הצלחה בלימודים, חתונה, ילדים, חברים מדהימים, משפחה אוהבת, רואה אותך משחק עם רותם ועידו מאושר עד השמיים, רואה אותך משוחח עם אבא שלך שהיה לך כחבר קרוב, רק מי שהכיר אותך ואותו יודע כמה אבא אוהב היה לך, אהבה ללא גבולות, אך הכל נקטע נקטע באכזריות, הפרידה הזו בלתי נתפסת, הפרידה הזו עצרה את חיינו
הפרידה הזו שינתה הכל, בלעדיך שום דבר כבר לא אותו ובלעדיך שום דבר גם לא יהיה אותו דבר
נזכור אותך בליבנו לעד

אמא


ליאורי אחי היקר !

שמונה שנים כבר חלפו מאז שעזבת אותנו, אבל אנחנו מרגישים כאילו זה היה רק אתמול.
אני זוכרת אותנו בתור ילדים – היו לנו כל כך הרבה תחביבים משותפים.
אהבנו ללכת לים, לעלות על המתקנים הכי מפחידים בלונה פארק, לראות סרטים, להילחם מי ישב בספה הנוחה בחדר משפחה וכמובן להציק ולפנק את ניצן.
ופתאום גדלת והפכת לבחור צעיר והפכנו להיות לא רק אחים אלא גם חברים טובים.
החברות שלי היו אומרות לי- וואי איזה חתיך אני מוכנה להתחתן איתו.
והחברות שלי ניצן היו מסתתרות בבית רק בשביל לראות אותך עובר.
ואז הגיע הצבא ולבשת מדים והיית פשוט חתיך מהסרטים.
ההורים שלנו הרעיפו עליך כל כך הרבה אהבה.
עד שהגעת לצבא לא ידענו שההורים שלנו כל כך יודעים לפנק.
לכל מקום היו מסיעים אותך ולכל מקום נסעו לבקר אותך ואנחנו האחיות היינו כל כך גאות.
לכל אחד סיפרנו איזה הורים מדהימים יש לנו ושאפילו לעזה לא מוותרים ונוסעים לבקר אותך.
ואז פתאום נקטפת לנו. לא האמנו שזה יכול לקרות לנו.
המשפחה המושלמת שלנו התפוצצה לרסיסים. האור שהיה בעיניים כבה.
שנתיים לאחר שהלכת מאיתנו התחתנתי עם תומר ונולדו לנו שני ילדים מדהימים רותם ועידו.
בכל יום שאנו מגדלים אותם אני יודעת שהם הפסידו את הדוד הכי מדהים שהיה יכול להיות להם.
כל מה שאני יכולה לעשות זה רק לדמיין איך החיים שלהם היו שונים אם היית בחיים.
ליאורי – אתה בטח יודע שיש לנו משפחה וחברים מדהימים.
משפחה וחברים שאוהבים ותומכים בנו במשך כל השנים האלו.
בזכות האהבה הזאת, אנו הצלחנו ללמוד לחיות בשני שבילים, שביל השכול ושביל החיים.
ולסיום השארת אותי עם הסיסמא בלב סיסמא שנמצאת גם בלב של אחד ואחד מהנוכחים כאן, "ליאור, אוהבת, גאה ומתגעגעת"
קרן אחותך


ליאור,
אני מוכרח להודות שמאוד חששתי מהרגע הזה , מהרגע שבו אצטרך לעמוד כאן ולדבר, לא ידעתי מה להגיד, מאיפה להתחיל, איך לתאר במילים את התחושות והמחשבות, כיצד להסביר מה היית עבורי.
לא משנה כמה פעמים ניסיתי לחשוב ולכתוב את מה שאגיד פה,
תמיד זה היה נראה כאילו ילד כותב את הדברים,
אבל למען האמת, זו ההרגשה , למרות שאני למעשה כבר יותר גדול ממך, אני עדיין מרגיש כמו ילד שמדבר על הבן דוד הגדול, יותר נכון על האח הגדול שלו, כי למעשה זה מה שהיית עבורי, ואני לא חושב שההרגשה הזאת אי פעם תשתנה.
אח גדול שרוצים ללמוד ממנו, רוצים להיות כמוהו, שבאים אליו כשנקלעים לצרה, שמקבלים על הראש כשעושים משהו רע.
הרבה פעמים אנשים אמרו לי שאנחנו דומים, והאמת שלא מצאתי לנכון לשאול איך ובמה, כי זה כל כך לא משנה, הרי מה שזה לא יהיה זה חייב להיות טוב.
כילד ראיתי אותך כמודל לחיקוי, מודל להערצה, הלכתי באותו שביל שבחרת ללכת רק כמה צעדים מאחור.
אני לא צריך לספר מי היית, כי כולם כבר מכירים ויודעים עד כמה מיוחד היית.
אני רק מקווה שאתה יודע כמה השפעת עליי ועל הסובבים אותך.
את החלל שנוצר, ספק אם אפשר יהיה למלא, אתה היית יחיד ומיוחד, פשוט כי הכל נעשה בדרך המיוחדת שלך, מבלי שאפילו התכוונת.
לא להאמין שעברו כבר שמונה שנים,
אוהב תמיד,
טל


ליאור היקר,

מצטערת .עדיין לא התרגלתי שאתה לא שומע , שאתה לא שותף פעיל בשיחה. אז אני אמשיך להתעלם…
כבר שמונה שנים שבהם הכל ממשיך להיות ואתה לא.
מבחינתך בוודאי אתה זורם עם ההוויה שלך ולא מוטרד מקטנות. ואני- מתנהלת בחיי , מתרגזת בפקקים, יוצאת למסיבות, לומדת לתואר השני, עובדת ומנסה להתפרנס ונפגשת עם חברים. קוראים לזה לחיות. קורה לא מעט , שאני מגיעה הביתה, עייפה מיום ארוך וחושבת שלהחליף איתך כמה מילים היה עכשיו ממש עושה לי טוב. היית צוחק עלי, שאני עדיין מתעצבנת משטויות, שאני לא נהנית מהחיים ולא זורמת ואני היית מנסה להגיד לך –שאתה לא יודע אבל בשמונה שנים –אנשים משתנים וודאי בגיל שלנו. וכן –אפילו שרוצים לא משתנים כל כך הרבה אבל מתנהלים היום אחרת. השנים היפות ההן של להיות כמעט משולל אחריות וחובות כבר לא פה. השנים האלו הן בדיוק הזמן למהר ולתכנן ולהספיק על מנת שנגיע לאיזה נקודה רחוקה של אושר וסיפוק מעצמנו. נכון שאתה מבין ? הרי אתה לא היית מחוץ למשחק. גם לך היו תוכניות אבל באופן אכזרי מישהו גזל לך את זכות הבחירה. ואני מתקשה להשלים.
אז הקיץ הזה חם אפילו יותר מהקיץ ההוא העצוב שבו חדלת להיות. וברחוב יותר מכוניות ויותר פקקים. ויש פה יותר אלימות, ופחות רגעים של חסד בין אנשים אבל מה שלא משתנה זו העובדה הכול כך לא סבירה שאתה לא מתכוון לחזור ואני עם זה אני לא מוכנה להשלים. אני בשלי. מתגעגעת, מדמיינת מה היה קורה אם, משוחחת עם החברים עליך, ומנסה לחשוב ולהאמין שאם היית פה הכל היה יכול להיות נפלא.
ליאור, אינסוף קלישאות על הזמן שמקהה את הזיכרון, על שאלוהים לוקח את הטובים פעם נראו לי סתמיות. היום אני יודעת שהקלישאות נכונות – זה רק אנחנו שכבר פחות מאמינים באהבה נקייה ואמיתית שלא מביאה לנו שום תועלת למעט שמחה וכוח לקום מחר בבוקר ולחייך.
חבר שלי יקר. אתה חסר. ותחסר. תמיד.
שלך,
ענבר


ליאור
קשה לי להאמין שכבר 8 שנים ליאור איננו איתנו. ליאור עד היום נמצא עמוק בתוך ליבי ומחשבותיי.
הקשר המיוחד שנרקם ביני לבין ליאור התחיל דווקא כשהיה נער. אמנם ליוויתי אותו ואת המשפחה מאז שנולד, הייתי בברית המילה שלו, במסיבת בר המצווה שלו, אבל הקשר האישי שהשאיר בי חותם מיוחד הלך ונבנה בשעות של למידה משותפת, לאחר שהגיע אליי בבקשה שאכין אותו לבחינת הבגרות במדעי המחשב.
ניגשנו במרץ למלאכה ועשיתי כל אשר ביכולתי לסייע בידו. בתוך כך, מתוך ישיבה משותפת, נתגלתה בפניי נפש מיוחדת ונפלאה. למדתי להכיר את ליאור לעומק. הוא ניחן בטוב לב ובנשמה יתרה, ומעל הכל הצליח להפתיע אותי ביכולת האנליטית שהפגין, בחוכמה הבלתי נדלית שלו וביכולת שלו להעמיק בסוגיות.
במקום שאני אלמד אותו, למדנו יחד והחוויה איתו הייתה מיוחדת. לא בכל יום אני זוכה לתלמיד כמוהו.
בפרקי אבות שנינו (פרק ב' משנה ט'):
"אמר להם (רבי יוחנן בן זכאי) צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר, עין טובה. רבי יהושע אומר, חבר טוב. רבי יוסי אומר, שכן טוב. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד, רבי אלעזר אומר, לב טוב".
רבי יוחנן בן זכאי שואל את תלמידיו: מבין שלל המידות הטובות והחשובות, מהי המידה החשובה ביותר בה ראוי לכל אחד מהם להתמקד לפי תכונותיו ואופיו על מנת להצליח? בשאלתו נוקט רבי יוחנן לשון מיוחדת :"צאו וראו". ולכאורה כאיש בית המדרש, צריך היה רבי יוחנן לומר: היכנסו לבית המדרש ולמדו, להיכן עליהם לצאת ולראות? התשובה היא שמידות טובות אלו אינן נלמדות באופן תיאורטי מן הספר ואינן מלמדות על האדם בעודו ספון בין כתלי בית הספר או בית המדרש. מידות אלו באות לידי ביטוי בחוץ, במבחן המציאות המעשית, בהתנהלות היומיומית במעגל המשפחה החברים וכלל החברה.
ליאור ניחן בכל התכונות הללו ששאב באופן ניכר מהוריו, רקבה ויוסי: היו לו עין טובה ולב טוב, הוא היה חבר טוב חכם וכשרוני בבחינת רואה את הנולד.
את ליאור תמיד נזכור כצעיר מוכשר כשד, עם ברק נצחי בעיניים.
אוהבים ומתגעגעים מאד.

קוקי


ליאור רוטשילד זל

סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
1982 - 2002