סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
אזכרה שניה לזכרו

ארז כנען
אוגוסט 2004
ליאור,
שתישאר צעיר לנצח, ושהשם שלך יוזכר בכל הזדמנות טובה,
כדי שידעו כמה מיוחד היית,
ויצטערו על כל הדברים שעוד לא גילית,
על עצמך ועל העולם.
שרגע שמחה יימהל בעצב,
עצב ושמחה על הזכות ללמד וללמוד, להאהב ולאהוב, להרגיש, לשמוע, לראות ולהריח ולחיות איתך.ליאור היית בן אדם חכם, בן אדם שקול, ישיר, תמים, רגיש, סגור וטוב. היית בן אדם.
היה לך לב ענק והאמנת באהבה, גם אם לפעמים בעוורון,
אבל אין מה לעשות, זו כוחה של אהבה, רעה וטובה.
מעניין אותי על מה היינו מדברים אני ואתה אם היית פה איתי בחדר עכשיו.
הייתי מסתכל לך בעיניים, ואתה בשלי, והייתי מבין הכל.
אני לא יודע מה הייתי אומר לך ואני כנראה גם לא אדע עד לרגע שזה באמת ייקרה.
אומרים שהיינו חברים טובים אני ואתה, אני יודע שהיכרתי אותך טוב, אבל הייתי רוצה להכיר אותך יותר.
לדעת עליך דברים שעוד לא ידעת על עצמך, להמשיך לגדול, להתבגר ולהזדקן יחד איתך.
עברו שנתיים ובשנתיים האלו עברתי כל כך הרבה דברים טובים ודברים רעים, והלכתי בדרך שלי במסלול מסוים שכנראה היה שונה אם היית נשאר כאן, והייתי רוצה שתישאר כאן.
יהיה מה שיהיה הדבר שלקח אותך, אלוהים, גורל או שנייה של חוסר תשומת לב ברגע לא מתאים, אתה לא כאן.
אבל לצערי ולמזלי החיים כאן בכדור ממשיכים גם בלעדיך, ואף אחד לא שוכח, יש את אלה שהעצב עבר להם, יש את אלה שמקווים לשמחה שתגבר על העצב ויש את אלה שסופרים את הימים ומהלכים בין שמיים לארץ במשך רוב שעות היממה.
לא רצית ברעתו של אף אחד ובטוח שלא ברעתך, בטוח שלא הרגשת מיצוי ובטוח שלא בחרת ללכת, כעס אין, לפחות לא עליך.
ליאור, מלך שלי, אני יכול עוד ועוד לכתוב ואתה יודע, אבל עד כאן לעכשיו, תמיד תהיה לך פינה אצלי בלב.
אוהב ומתגעגע,
ארז


יאיר ווליוביץ’ בשם החברים של ליאור
ליאור
אומרים שהזמן מרפא כל פצע. שנתיים כבר עברו ולא נראה כאילו שהפצע הזה הולך להגליד.
שנתיים שעברו כל כך מהר ומצד שני כל כך לאט.
שנתיים בהם השתחררנו, טסנו לקצוות העולם, טיילנו במקומות נידחים, ראינו נופים מדהימים, חווינו מסיבות גדולות, שנתיים שעשינו את כל הדברים האלה כשאתה לא לידינו.
את הטיול הזה, שדיברנו עליו וחלמנו עליו, נאלצנו לעשות כשאתה אולי לא לידינו בגוף אבל אתה כל כך איתנו בלב.
וכשחושבים על שנתיים זה פשוט נראה לא הגיוני כי זה נראה כאילו רק אתמול קיבלנו את הטלפון וראינו את קצין העיר מגיע ועמדנו פה מעל הקבר הטרי ובכינו בשבעה.
עם הזמן, ההשלמה יכולה להגיע אבל הכאב כל כך חד, כל כך טרי, עמוק בתוך הלב שפשוט לא יכול לעזוב אותו גם לא לרגע.
עכשיו כשאנחנו אמורים להתחיל את החיים האמיתיים, כשמאחורינו כבר הצבא והטיול, אנחנו עומדים פה, במקום שבו עמדנו לפני שנתיים ולפני שנה – אנחנו רוצים להגיד לך שאתה איתנו בכל צעד, אנחנו חושבים עליך בכל יום, מתגעגעים אליך כל כך ואוהבים אותך ללא גבולות.
אוהבים, גאים ומתגעגעים
יאיר בשם החברים


יוסי – אבא של ליאור
26.8.2004
ליאור
שנה שנייה חלפה, ומזה מספר שבועות אני מרגיש צורך לנסות ולהעלות על הכתב ולהביע במילים חלק מהרגשות המלווים אותנו בשנה האחרונה.
ושוב אני מתלבט – הרי לא קיימות מילים שמסוגלות לתאר או לבטא את עוצמת האהבה, החוסר והגעגועים.
ושוב, חושב אני כי המילים רק “יוזילו” ויסלפו את התחושות.
זוכר אני כי בתום השנה הראשונה הייתי משוכנע כי החל מהשנה השניה, תהיה מעין “הקלה” באינטנסביות של הכאב והחוסר אך לא הבנתי ולא העליתי על דעתי כי עוצמת החוסר והכאב רק תגבר.
ליאור שנתיים שאתה לא איתנו ובמהלך שנתיים אלה כמובן לא נוצרו או ארעו ארועים חדשים שנוכל לתאר אותך כשותף להם, אך בכל זאת מבלי להיות בפועל נוכח, לאורך כל השנה האחרונה היית אתנו.
חבריך הקרובים, שבחלקם היו מפוזרים במשך חלק גדול מהשנה ברחבי העולם, לא הניחו לנו ושמרו על קשר שוטף במשך כל השנה. אנחנו היינו חלק מרשימת התפוצה של ה-e-mail במקומך וביחד עם הכאב היתה לנו הרגשה ותחושה כי אתה חלק מהחבורה ונוכחותך מורגשת אפילו יותר מנוכחות פיסית.
שוב ושוב התרגשנו להיווכח עד כמה השפעת ועדיין אתה משפיע על חייהם של הקרובים אליך חברים ומשפחה.
לאורך כל הדרך חבריך שהיו פזורים בכל קצווי העולם שבו ותארו עד כמה אתה איתם ובכל מקום בו פגשו ישראלים אחרים, תמיד גילו כאלה שהכירו וידעו אודתיך בעת שרותך הצבאי וכן ידעו על אותם רגעים ארורים ונוראים בו התהפך הנגמ”ש התהפכות בה קיפדת את חייך היקרים והפכת את עולמנו בין רגע.
ליאור אנו עומדים בפני שני ארועים מהותיים.
ניצן אחותך הקטנה, מתגייסת בימים אלה לצבא. גם ניצן כמוך וכמו קרן אחותך הגדולה אינה רוצה להעביר את זמנה בבטלה ומחפשת מקום עם חבר’ה טובים.
ניצן אמורה לשרת בגדוד בו אתה שרתת ומשוכנע אני כי מבחינת החבר’ה יתמלאו כל ציפיותיה והיא תצא לדרך חדשה ומלאת סיפוק.
קרן אחותך הגדולה, עומדת להינשא בימים אלה לתומר חברה מזה למעלה מ-10 שנים. יודע אני עד כמה היתה עזה החברות והאהבה שרחשתם תומר ואתה האחד למשנהו ולכן יודע אני עד כמה אתה היית מאושר ושמח בחתונה זו.
ליאור בשני הארועים הכל כך מהותיים הללו אתה מהווה חלק מרכזי ומשוכנע אני כי ארועים אלה שהיו אמורים להיות מקור של אושר וגאווה לך ולנו ואולם על אף חסרונך הפיסי עדיין יהוו מקור לאושר ולגאווה.
ושוב, לכל המשפחה והחברים שלך ושלנו, משפחה וחברים שממשיכים ללוות אותנו בטוב וברע, משוכנע אני כי הינכם מרגישים עד כמה גאים אנו בזכות שנפלה בחלקנו להיות ביחד עמכם.
ליאור – כולנו כואבים, אוהבים, גאים ומתגעגעים.


לירון – בת דודה של ליאור
ליאור שלנו,
כבר כשנולדת וניתן לך שמך ליאור, ידעו הוריך שתהיה להם לאור, ואז גדלת והפכת לבחור צעיר ומקסים, התבגרת והפכת לגבר מרשים ומדהים.
בחיוך הנדיר – הצפת באור את הוריך, במבע העדין – מלאת באור את אחיותיך, בצניעותך ברגישותך ביופיך הפנימי – הקרנת על כולנו חום, באכפתיות בחברות באהבה – מלאת את כולנו תום.
עכשיו ליאורי, אחרי שכל חייך הקרנת את האור יותר מכל דבר, מביטים אנו פה באור היחיד שנותר, האור שדולק בנר לזכרך, האור העצוב הכואב שמשאיר עדות פצועה להיותך. אור של נר קטן שטומן בחובו געגוע כה גדול, געגוע עם עצב שמשתלט על הכל.
לא ראינו אותך זמן כה רב, אך כל הזמן רואה דמיוננו את מבע פניך, לא שוחחנו איתך זמן כה רב, אך פעמים רבות שומעות אוזנינו את הרהוריך.
ליאורי, אתה יודע – קרו כל כך הרבה דברים מאז שהלכת – נולד לגלי אחותי, בת דודתך, אור הקטן שנקרא כך לזכרך, שרון בת דודתך התחתנה, טל בן דודך התגייס, ניצן אחותך התגייסה לצנחנים – כמוך, קרן אחותך מתחתנת עם תומר בעוד חודש, ואתה אינך כאן בגופך וזה כואב, אך גם אם אינך כאן בגופך אתה יודע ואנחנו יודעים, שאתה כאן -איכשהו, איפשהו, עם כל אחד ואחד מאיתנו, כמו גם עם החברים הטובים שלך שאותם ליווית ותמשיך ללוות בטיולים הגדולים בכל מקום בעולם, ובכל דבר אחר שעשו ויעשו, ורק ליווית ותמשיך ללוות גם כל אחד מאיתנו.
ליאורי אני כל כך מתגעגעת אליך ועומדת פה מעל קברך ונשאתי מילים לזכרך כבר כמה פעמים, כמה פעמים יותר מידי, כמה פעמים שלא היו צריכות להיות, ובכל אותן הפעמים – כמה שניסיתי לא הצלחתי לתארך במילים, אולי כי אני רגילה לכתוב ברכות ולא הספדים.
בחרתי לסיים בקטע שמספר על חץ ועל שיר שאבדו להם מן העולם, אך בסוף נמצאו הם בתוך ליבך אי שם, כי ליבך, ליאורי, ימשיך תמיד תמיד בקרבנו לפעום, ובשמיים הגבוהים והרחוקים להלום:
“נורה לו חץ אל על, ולא ידענו אי נפל,
הוא אץ לו חיש מהר כשפס מסלולו במהרה דוהר.
נשלח לו שיר אל על, ולא נדע היכן נפל,
כי מי יש לו מבט מהיר אשר ישיג מעוף של שיר.
מקץ זמן רב, בעץ דומם,
מצאנו את החץ שלם,
ואת השיר כולו זוהר –
מצאנו בליבך חבר.
לירון
אזכרה שנתיים


מכתב למשפחה מחברו של ליאור – ארז כנען
7.6.04
יוסי, רבקה, קרן וניצן.
דבר ראשון, אל תיבהלו מהמכתב, זה מה שקורה ב”טיול” וזה בעצם מה שהביא אותי לכל המקומות שהספקתי להיות בהם, ללמוד ולהבין דברים חדשים וישנים על העולם, החיים ועל עצמך.
אני אמרתי לעצמי שברגע הראשון שאני אצליח איכשהו להמחיש מה ליאור בשבילי חשוב לי שאתם תדעו.
גידלתם וחינכתם ילד לתפארת שנתן לי חלק מאד חשוב בחיים ושאני אוהב כמו אח.
העולם התהפך וליאור מת והחלום שלכם התכווץ לרסיסים והחליף אותו סיוט, הסיוט של לאבד בן, או אח, וחבר.
כל יום אני חושב על ליאור, גם אם לא עולה לי איזה זיכרון מיוחד או סתם סיטואציה, יש לי מין תזכורת כזו, שכל יום ליאור עולה לי בראש בשעות הצהריים, או הערב, ובלילה כבר מקווה לחלום עליו.
אני מודה לכם על זה שהייתם לי כבית שני ועל זה שנתתם לי את ליאור, לכולנו.
לילה אחד ישבתי עם חברים טובים במרפסת שלי בברזיל במקום מדהים שנקרא ג’ריקו אקוארה ושמענו מוזיקה בכיף שלנו כמו בכל ערב, ברגע מסוים קמתי ועזבתי לחדר, ובכיתי.
בכיתי כמו ילד כששכבתי במיטה ובפעם הראשונה ניסיתי לתאר מה לך רבקה, עובר בראש כשאת לבד במטבח, יושבת וחושבת. ומה לך יוסי עובר כשאתה חוזר בערב מהעבודה באוטו, שומע חדשות ולא מקשיב. וקרן וניצן רק תחיו את החיים שלכם. כי יש רק פעם אחת, זה אולי נשמע מגעיל אבל זאת האמת לצערנו ואין ברירה, נולדנו בשביל לחיות עד ליום שנמות.
לעבוד עליכם אני כנראה לא יכול, באמת שהייתם לי לבית שני, הימים שהעברתי אצלכם הם בלי סוף, אבל איפשהו משהו גורם למן אי כוחות כשאני נכנס לבית שהיה לי לבית חם כל כך, שהייתי נכנס לכל חדר וחדר בבטחון מלא, אפילו כשהייתם בבית, ועכשיו גם למרתף אני כבר לא יורד, והחצר והחנייה והכוך שמאחורי המזגן, והגג, וחדר המשפחה שמכל פינה ופינה אני יכול להיזכר באין ספור רגעים שלי עם ליאור, שהיה עומד מול המראה ליד החדר שלכם לפני יציאה ומסדר את השיער והמגירות בחדר שלו שלא השתנו מאז שעברתם למיתר, שלא לדבר על ארון הבגדים שלו, אבל היום זה לא ככה, ואני באמת אוהב אתכם ואני קצת מרגיש רע עם זה שלא נוח לי כל כך בבית, אבל אני מניח שהנוחות גם אצלכם הפכה למשהו יחסי.
מאז ומתמיד היה לי קל יותר לכתוב ולמרות שגם זה השתנה אצלי יש כל כך הרבה דברים שקשה לי לומר וגם לכתוב.
יוסי, מה אני יכול להגיד, כשאני רואה אותך, בן אדם שגידל אותי ושלקחתי ממנו דוגמא מהיום שאני זוכר את עצמי.
בן אדם שמאז ומתמיד הפרצוף שלו, תקוע על חיוך, שלעזאזל יש כל כך הרבה כאב בחיוך הזה היום, צער ואובדן.
יוסי, מה אני יכול להגיד , כנראה שמילים באמת לא יכולות לתאר, אני רק מקווה שאתה מבין אותי גם בלי שאני אצטרך לדבר.
אני לא מסוגל ולא יודע אם אני רוצה להבין את חוסר האונים המטורף שעובר עליכם, והרצון לדאוג לכולם זו תכונה נהדרת, שגם אצלי, יוסי, היא מככבת, אבל קצת, אם נשאר תדאג גם לעצמך למרות שיש מי שידאג לך. ובטוח שזו לא הפעם הראשונה שאומרים לך ובטח לבד גם חשבת שליאור לא רצה ברע, ובטח שלא לגרום לצער לאחר מותו, אבל זה לא מנחם, כי שום דבר לא יינחם , חוץ מהתקווה לפגוש אותו יום אחד מאיזה עולם. והתקווה לחלום עליו היום בלילה.
אני עדיין ילד, יש לי עוד המון ללמוד על החיים, כל יום אני לומד כמו כל אחד מאיתנו, ואני יודע הרבה, אבל מה שאני יודע הכי טוב על החיים זה שהם מוזרים.
אני אוהב אתכם משפחת רוטשילד,
משפחה חזקה.
ארז
אוהבים, גאים ומתגעגעים


ניר – בן דוד של ליאור
ליאור,
אני כל ככך מתגעגע אליך וכשחושבים על זה שלעולם לא תחזור,
זה נורא נורא קשה.
תמיד אני חושב למה דווקא קרה לך
כי אתה היית הילד הכי טוב שאני מכיר,
הצטיינת באהל שם ולא פחות בצבא,
היית מפקד והגעת להישג גבוה שלא כך אחד יכול להגיע אליו.
אוהב אותך
ותמיד אזכור אותך
ניר


 

עמירם בית הלחמי – חבר משפחה
שנתיים – אוגוסט 2004
הזמן לא אומר מאומה לאיש
שחש בפנים שכואב ומרגיש
את הילד שלא הספיק להבשיל
את ליאור שהלך ומכתב לא השאיר.
והיום עבורנו הוא יום אכזרי
שהיה ציון לאיחוד משמעי
לשני זוגות שהתחילו ביחד
ושנתיים יושבים כואבים במן פחד.
כלום לא קרה שרצינו לראות
כל חלומנו היה ונשאר כה תמים
להרות לגדל להקים עוד דורות
ולחיות פה חיי בני אנוש רגילים.
ושוב אנו כאן והילד עמנו
ושוב לא קולטים איך ברח מידנו
ומה לא עשינו ואיפה פישלנו
ומה הטעות ואיך לא שמרנו.
כמו צל הוא בטח הולך לידנו
ואולי מנסה להסיר מעלינו
אחריות של הורים מפקדים, חברים
ולאומר זה קרה אל תגידו טעינו
שוב לא נחוש שוב לא נדע
מה עבר בשניה בה האדמה רעדה
שום ביאור או הסבר לא עוזר
כי הצורך לחוש את ליאור עוד בוער
וכעת הינך משוחרר ממדים
וכעת אתה משוחרר מהורים
וכעת אתה משוחרר מכולנו
אנו לא עזבנו, תמיד לידך
מנסים להבין חידת לכתך.
לא עוזר פה הזמן
לא חלקה ולא שיש
לא תפילה לא שירה
לא תמונה לא חבר
את הילד ליאור לא יחליפו שירים
ואיש לא ימציא תחליף לפנים
ושוב התיסכול ושוב אין אונים
וכמו נאלמות האותיות מהן כתבתי המילים.
עמירם בית הלחמי

ליאור רוטשילד זל

סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
1982 - 2002