27.8.18
ליאור בני האהוב
16 שנים חלפו, אתה אמנם לא כאן אבל אנחנו איתך תמיד, חבל שלא ניתן להשיב את מחוגי הזמן ולזכות לראות אותך שוב ושוב, קשה המחשבה שלא נזכה לראות אותך לעולם, לא נראה אותך גדל שמח ומאיר את כולנו באהבה שלך, לא נראה אותך הופך לאבא לילדים קטנים שכה אהבת וכה טיפחת בחייך הקצרים. כל יום אני משחזרת את תמונותיך האחרונות, כל יום הוא יום זכרון פרטי שלנו, מול עיני מידי יום תמונתך המונצחת בכל מקום, יפה, יחיד ומיוחד.
מאז שנהרגת בני, אני חיה בשאלה מתמשכת אחת והכי גרוע שאני לא מקבלת תשובות אני שואלת שאלות בלי סוף, למה הבחור שכ"כ היה בטוח בעצמו נהרג, למה הבן שלנו שהיה עטוף באהבה של המשפחה והחברים נעלם בין רגע, למה לא חי עוד כמה שנים לפחות, למה הבן שהיה כל טוב באופן יוצא מן הכלל יפסיק לעזור לכולם כמו שעשה בחייו הקצרים ועוד ועוד הרבה שאלות.
את הגעגוע הבלתי נסבל אליך אי אפשר לבטא במילים, אין יום ואין לילה שאתה לא בליבי לא בנשמתי, מבקשים ממני להניח לך, להניח לנשמתך, אך איני יכולה להרפות ממך, מוצאת את עצמי מדברת אליך, מספרת לך על רותם החכמה שהגיעה למצוות, על עידו שכל כך קשור לאבא שלך, על שיר הגאונה שלנו ועל שתי הבנות היפהפיות של ניצן אחותך, יובל הבת של ניצן כמעט בת שלוש אבל כבר לפני חצי שנה היא יודעת להצביע על התמונה שלך בסלון ובלי שתשאל היא אומרת לי "זה ליאור".
הכאב שלנו גדול כי החמצנו בן, אח, וחבר מושלם, וכגודל ההחמצה כן גודל הכאב. בילדותך היית ילד שובב אבל התבגרת מהר והפכת לבחור בעל יכולת גבוהה, כל דבר שעשית עשית על הצד הטוב ביותר, היית בן אדם שאפשר לסמוך עליו שלוקח אחריות, תמיד עזרת לי, אני זוכרת שעוד בטרם התגייסת ביקשת את הרכב שלי, ואני שהייתי באותו יום זקוקה לרכב הצעתי שאתה תיסע במקומי לטאבו בפתח תקווה ותעשה במקומי את העבודה ובלי להסס הגעת למשרד לקחת את הניירת ונסעת לפ"ת והשלמת את העבודה כמצופה ממך.
בשרותך הצבאי לא קיטרת, אהבת את הצבא ואת החברים, ומעניין שאף פעם לא סיפרת לי סיפורי רכילות כמו למשל שאחד החברים נתן לך מכה או הרביץ לך או שאחד החברים רותק לבסיס, את כל הרכילות שמעתי לאחר מותך, מה שכן סיפרת לי היו סיפורי גאווה על חבריך סיפרת לי שאחד החברים הצליח בהיתקלות להרוג מחבל, סיפרת לי על המ"מ שלך סלע כמה שהוא חכם וכמה שהוא בקי בסיפורי התנ"ך והספרות, סיפרת לי על המורה לכימיה שהיה אגדה בעיניך ושאני חייבת להכיר אותו, ואכן במסיבת הסיום של כתה י"ב הכרת לי אותו. היית גאה בחברים ובמשפחה ומעולם לא ריכלת על מישהו, ממך שמעתי רק את הדברים הטובים, הייתי כ"כ גאה בך, אמרתי לך שהשרות הקרבי יפתח לך את כל הדלתות באזרחות וחיכיתי בכליון עיניים שתסיים את השרות ותצא לחוות את החיים באזרחות , אך כל זה לא קרה.
אף פעם הלב שלי לא ניבא לי רעות בקשר אליך, הרבה אמהות שכולות מספרות לי שלפני שבנם נהרג היתה להם הרגשה שיקרה לו משהו, אבל אני חייתי באופריה כנראה לא צפיתי, לא הרגשתי, אבא שלך היה מסתיר ממני כל פעילות מסוכנת שיצאת אליה על מנת שלא אדאג ובאמת לא דאגתי, ציפיתי שתמיד תחזור בריא ושלם עם הלב הענק שלך, תחזור להעניק לנו את השלמות המשפחתית שהיינו כל כך גאים בה ושאיננה עוד.
מלבד הגאווה על מי שהיית, השארת לנו ירושה קשה של כאב יומיומי ועצב בלב, השארת לנו אתר באינטרנט אותו אני פותחת כל יום, מדפדפת בתמונות, קוראת בנרות שהחברים ובני הדודים מדליקים לזכרך, קוראת את המילים המרגשות שכתבו עליך וזו ההנצחה שלך שתישאר לנו עד יומנו האחרון.
אני בטוחה שכשאתה מסתכל עלינו מלמעלה גם אתה עצוב וכואב לא להיות איתנו ברגעים השמחים של החיים וזה מתחבר לחלום שחלמתי עליך בשנה האחרנוה, בחלומי אני בוכה וממררת בבכי עליך ואז אתה מגיע מתיישב בקצה המיטה ובוכה יחד איתי, עוד בטרם אדבר או אגיד משהו אני מתעוררת בבעתה. החלום שחלמתי בו ראיתי את הדמעות שזלגו מעיניך לא הרפו ממני במשך שבוע שלם.
ליאור – אוהבים, גאים וכואבים
26/04/2017
אורנה מרקוס
לזכרו של ליאור רוטשילד זכרו לברכה
ליאור רוטשילד הוא בנם של חברינו האהובים רבקה ויוסי רוטשילד ואח לקרן ולניצן, אשר נולד וגדל ברמת גן.
ליאור נפל לפני 16 שנה, במהלך פעילות מבצעית של יחידת הצנחנים בסמוך ליישוב גבעות.
קשה לתאר, בפוסט קצר, כמה איכויות אנושיות היו בנער היפה שהפך ללוחם מצטיין. הכרנו את ליאור מיום שנולד. ילד חייכן, מלא חוש הומור וכולו שמחת חיים ונתינה.
ליאור הצטיין בכל תחום שנגע בו. היה תלמיד מצטיין בבית הספר ׳אוהל שם׳, ילד מלא קסם שהיה ׳מסמר׳ חברתי. הייתה בו רגישות לזולת ויחד עם היותו מה שאנחנו קוראים ׳קול׳, הייתה בו אכפתיות רבה ביחס לאי צדק ולמצוקות של אנשים מסביבו.
ככל שהשנים עוברות, מתגלות עוד ועוד מעלות ותכונות אנושיות טובות, שהיו לליאור- בסיפורים שמספרים אנשים אשר הכירו אותו, בתחנות שונות בחייו הקצרים.
ליאור היה גבר צעיר שכל העולם היה פתוח לפניו. הוא היה מצליח ותורם בכל כיוון מקצועי או אישי שהיה פונה אליו.
אצטט שורה שכתב, כמדומני, יאיר לפיד
׳הכאב הגדול הוא לא רק על מה שהיה, אלא על מה שיכול היה להיות׳.
החלל שהשאיר ליאור הוא בלתי ניתן לתיאור. חסרונו מורגש בכל
תו ותו בשירת החיים של משפחתו הגרעינית והמורחבת, ואף אצל חבריו ומכיריו.
נזכור בגעגועים את סמל ראשון ליאור רוטשילד האהוב, לוחם הצנחנים.<.strong>
27/08/2018
ליאור,
בשנים האחרונות יוצא לי לא מעט לדבר אליך בראש שלי. הפעם אני אדבר עליך בפני אלו שנמצאים כאן היום. בשיח הפתוח שלי איתך, שבעצם נשאר סגור בתוך הראש שלי, אני מדבר בעיקר על הכאן והעכשיו ואני מנסה לדמיין אותך כיום, איך היית נראה, במה היית עוסק, איך הייתה נראית המשפחה שלך ומהר מאוד אני מפסיק כי זה עושה אותי מאוד עצוב.
החלטתי לספר קצת על העבר שלנו. לנבור בזכרונות ובתמונות שנמצאות אצלי בראש כדי לנסות ולתאר מי אתה בשבילי ומה אתה בעיני.
הורינו חברי נפש מאז שאני זוכר את עצמי. בכל שלב שהוא, החל מזכרונותי הראשונים ביותר, יש לך מקום והשפעה רבה. טיולים או מנגל בפארק הירקון תמיד הפכו להרפתקאה מיוחדת במינה. לאן שלא הלכת, על איזה מתקן שלא טיפסת, תמיד הלכתי אחריך. היית מציע איזה רעיון משוגע, תמיד רצית להתרחק, לטפס, לבדוק משהו בצד השני, ואני, למרות שפחדתי לעזוב את חיק המשפחה ולהסתובב כעצמאי בעולם הגדול והמפחיד, הלכתי איתך, כי ידעתי שיהיה משהו מעניין, משהו מיוחד, משהו מרגש וגם ידעתי שאני בטוח כשאני איתך ולא יעונה לי כל רע. סמכתי עליך. ותמיד חזרנו מאותם סיורים סקרניים עמוסי חוויות, לפחות לילדים בני 6.
תמונה נוספת שעלתה לי היא משחק הכדורגל הראשון שראיתי בחיי, רוצ'ה לקח אותך והזמין גם אותי ואת אבא שלי, אבי החליט לא לבוא והלכתי רק איתך ועם אביך. אני זוכר את התחושה הזו, את העוצמה של יציע שלם לבוש בצבע אחיד (צהוב) וקהל ששר בשירה אדירה כל מיני המנונים עם מילים לא יפות במיוחד. את חלק מהשירים הכרת. ידעת מתי לקום ולצעוק, ועל מי, מתי הולך לבוא הגול וכשזה בא, זינקת וחיבקת את כל הסביבה שישבה איתנו. זה היה מדהים לראות. לא ראיתי דבר כזה בחיים. הפכת בעיני להיות אוהד למופת. ככה צריך להיראות אוהד. מן הסתם מאותו הרגע, הקבוצה שנכנסה לליבי הייתה הצהובה מתל אביב ומאז באתי איתכם כמה פעמים למשחקים. למדתי לפצח גרעינים כמו המקצוענים (כמו שלימדת אותי) ולמדתי את כל השירים, גם את הפחות ראויים. זה היה כיף אדיר. אני חושב שהיינו בני 9 או 10.
באותה תקופה היינו נפגשים די הרבה. אתם עברתם לבית ברחוב המיתר צמוד לדודה שלך ומשום מה זכור לי שבאופן די תדיר ביקרנו אתכם בשבתות. כשבאנו, היה תמיד את הרגע הזה שאומרים שלום בדלת, כמו שאורחים צריכים לעשות ובתוך דקה הגענו לממלכה שלך, למרתף. שם קרו הדברים האמיתיים. עולם שלם שהוא רק שלנו. היינו נעלמים שם לשעות. לפעמים גם קרן וניצן ובני דודים בכמויות שלא הכרתי בכל הגילאים ומכל הסוגים היו באים והולכים, מצטרפים ונעלמים, משנים לנו את החוקים של כל המשחקים ואיכשהו תמיד מנצחים. תמיד היה כיף להיות חלק מזה. בעיקר אני זוכר את הפינג פונג. איך במשך תקופה לא מבוטלת הייתי מתאמץ בטירוף אולי הפעם אני אנצח, אבל איכשהו, אתה עם היד החלשה שלך, תוך כדי מבט לכיוונים אחרים, היית מנצח בלי להתאמץ בכלל. בכל זאת, לימדת אותי, עזרת לי להשתפר ואם אנני טועה, היו כמה פעמים שהייתי קרוב לניצחון.
זכרון נוסף הוא הטיול שלנו לארצות הברית. טיול בר מצווה לשנינו ובילוי אינטנסיבי במשך כמה שבועות. זה היה אדיר. שידרגת את חווית פארק הירקון והבאת אותה אל מעבר לאוקיינוס. אני נותרתי חששן ואתה היית צמא לחוויות והרפתקאות. לא ידעת פחד והשרית עליי אווירה של "יהיה בסדר, הכל טוב" ושאפשר לעשות כל מה שאנחנו רוצים. רכבות הרים, מתקנים שהפכו לנו את האיברים הפנימיים, מוזיאונים משעממים וכל מיני מקומות שיודעים להעריך רק כשממש מבוגרים הביאו אותנו לשחק ולחפש את ההרפתקאות שתמיד היו לנו.
לאט לאט המשכנו לגדול. כבר היינו בני 14 או 15. התראינו פחות ופחות. עברנו את הגיל שבאים לחברים של ההורים ועדין מדי פעם הייתי מצטרף והחוויה רק השתדרגה. פתאום התחלנו להשוות חוויות על בית ספר, איך לומדים ככה, לאן יוצאים ככה, גיליתי החיים ברעננה הם בועה די נוחה ושהדבר האמיתי נמצא אי שם 20 ק"מ דרומה, בעיר הגדולה רמת גן. פעם אחת שבאנו אמרת לי שקבעת עם חברים לשחק כדורגל במגרש ליד הבית שלך ושאתה מביא חבר מרעננה אז אני חייב לבוא. כמובן שבאתי. זה היה מגרש מצ'וקמק עם חברים זהב שהסתלבטו עליי שאני רענני צפוני ולא נותר לי אלא להוכיח את עצמי על המגרש. אני זוכר את האירוע הזה בצורה חדה מאוד. זה היה נהדר. ראיתי צד אחר שלך, את ליאור של החבר'ה וזה היה מקסים. היה לכם דיבור אחר, מסתחבק ומסתלבט כאחד, שמביע הרבה מאוד אהבה מהולה בפוזה של טינייג'רים וזה היה בעיני קסום. נהניתי בטירוף מהמשחק הזה ומהחברים שלך. בעיקר מארז.
לאט לאט נפגשנו פחות ופחות. ימי שבת הפכו לימים ששנינו ישנו בהם. מכאן אני זוכר בעיקר סיפורים של אמא שלי על מה שהולך איתך, איך בתיכון, מה אתה לומד ואיך שאתה מצליח. הדבר הבא שזכור לי הוא שגם אתה אמור להגיע לצנחנים. אני בדיוק סיימתי קורס חובשים ואני זוכר שחשבתי לעצמי איזה טירוף זה יהיה אם נהיה ביחד באותו צוות בצבא. בסוף זה לא קרה. מכאן שמעתי עליך פה ושם וגם נפגשנו כמה פעמים בבא"ח כשיצא לי לבקר את שובלי ואת יוגב, החובשים של המחלקה שלך. נשארתי מעודכן באיזה קו אתה, איך היה בסוף מסלול, איך מתים עליך ומעריכים אותך בגדוד ושקיבלת תפקיד משמעותי.
את הבשורה המרה קיבלתי בשלבים, ראשית כחייל ששומע על האירוע ביחידה ואחר כך בטלפון מאמא שלי עם קול רועד. נודע לי שהאדם שמאחורי האסון הזה הוא אתה.
מהנקודה הזו אני זוכר רק עצב. כאב. שכול. תמונה גדולה שלך בביתנו, מדבקה על האוטו והרבה דמעות.
כיום, הזכרונות המעצבים והעצב המכרסם הפכו להיות איזשהו תמהיל שיורד בכוח בגרון עם מעט כאב ובסופו של דבר זה מתעכל. אני מוצא את עצמי חושב עליך יותר ככל שעובר הזמן וככל שאני מתבגר יותר. אתה עולה בעיני רוחי בעיקר בסיטואציות שבהן אני נדרש לצאת מאזור הנוחות שלי.
אתה חסר לי מאוד.
טל שיבר
ניתן שם לדרך – שביל החיים
בה פוסעים ילדים
על גבם נישאים
תיק שמכיל חלום ותקווה
ואחד שמכיל ניצוץ אהבה
פעם עולה לפעמים קצת יורדת
פונה אל השמש
ברוח צוהלת
מביטה לימין מביטה גם לשמאל
לאופק רגליה, עיניה לאור.
חלפו השנים, יפתה וגדלה
התבגרה קצת מעט
קצת פחות צעירה
מבינה בחיים, מפחדת אולי
מדברים מפתיעים מחולות נודדים
המשיכה הדרך החליפה צבעה
לעיתים עם פרחים
לעיתים חרבה
עליה המשיכו לצעוד נערים
עם שירים של שמחה ושירי מלחמה
ובדרך הדרך פוגשת מחסום
של סלעים קדמונים
שדים מפחידים
הפחד שיתק, כשלו שם ברכיה
נשכבה על החול ועצמה את עיניה.
עמירם בית הלחמי
27/08/18
ליאור,
השנים חולפות כל כך מהר והנה חלפו 16 שנים.
אתחיל מהטוב כי אחרי 16 שנים גילית שמעבר לכאב, לשכול ולגעגועים יש גם המון אהבה והתפתחות אישית שאני חווה בזכות ההיכרות שלי איתך.
הכל כל כך רחוק וקרוב, המוות מטשטש גבולות ואתה תמיד פה ואף פעם לא באמת נמצא.
אני רוצה לשתף אותך בחיים שהשארת אחריך. רבות דובר על חייך הקצרים מלאי האהבה, נתינה והישגים אך גם החיים אחריך כוללים אותך.
הכאב, האבל והכעס על מותך מנעו ממני במשך שנים להרגיש את האהבה והשמחה שהכנסת לחיי. חווית האהבה שלי אליך מדהימה ומפתיעה אותי כל כמה זמן מחדש. מסתבר שאי אפשר להרוג אהבה, למרות מותך לפני 16 שנים האהבה אליך חיה, תמיד קיימת וכמובן משתנה.
הכעס על מותך מתחלף אט אט בהודיה על הזכות להכיר אותך ולחוות איתך אהבה ראשונה. כל האהבה הפתיחות, הקבלה והפשטות שהענקת לי בטבעיות מקבלים עכשיו הערכה כל כך אחרת.
אני יושבת וחושבת שהכל כל כך אחר ומשתנה כל הזמן. בתקופה שהייתי איתך עוד לא הבנתי את זה אבל החיים שמספקים שינוי תמידי ומותך הכביכול כל כך סופי וקבוע עדיין בחוויה שלי כל כך משתנה ולרגעים אפילו חי.
המציאות של לעמוד כאן בבית העלמין מול המצבה שלך לא פשוטה לי. להשלים עם מותך היתה משימה מאוד מאתגרת ולפעמים עדיין מלאת כאב וגעגוע.
אך ככל שקיבלתי את מותך קיבלתי שוב את התחושות הכל כך מיוחדות שחוויתי איתך.
אני לא יודעת מה קורה אחרי שמתים, אבל מבינה היום שהמוות ושהחיים אחד הם. לא ניתנים להפרדה ולא סותרים להפך משלימים. תודה על השיעור החשוב הזה שוב עזרת לי להבין איך לחיות.
אז בינתיים אצלי החיים ממשיכים ובאמת שהם לא מפסיקים להשתנות ולהפתיע. דברים באים והולכים שום דבר לא לנצח גם לא אני.
אספר לך שלאחר מותך למדתי להכיר את המשפחה הקסומה שלך, ואין ספק שלדמותך היו הרבה מקורות השראה. הם מקסימים ואוהבים. הם תמכו בי לאורך כל הדרך באהבה ודאגה שחיממה את ליבי פעמים רבות.
קרן המקסימה היתה לי לקרן של אור בימים קשים ושחורים ועל כך אין לי מספיק מילות תודה.
אסיים באהבה והודיה גדולה ואם אתה מציץ מידי פעם, שים לב שהשתפרתי בלהסתכל על חצי הכוס המלאה אני מאמינה שזה ישמח גם אותך.
אוהבת תמיד.
הדר
