דברים לזכרו מפי ניצן
ליאורי
כשנפלת הייתי בת 16, אותו יום שלישי ארור ה- 27.8.2002, התקשרתי הביתה ושמעתי את אמא צועקת, זועקת, גם דרך הטלפון יכולתי להרגיש את הכאב הבלתי נתפס גם כשעוד לא הבנתי מה קורה סביבי ואותה זעקה מהדהדת בראשי מז 12 שנה.
מאז ההבדל בין מציאות לדמיון היטשטש, הבזקים של רגעים קטנים צצים בראשי ומרגישים כל כך אמיתיים, כאילו הכל קורה מחדש. אתה עם הפלוגה מגיע לרמת גן למרוץ הצנחנים לאחר שהייה ממושכת מחוץ לבית, ואני באופן מקרי פוגשת בך במרום נווה, ומרוב התרגשות ובתנועה בלתי נשלטת כשאתה לא מבין מה קורה לי, אני מחבקת אותך, ובמחשבות אני מנסה שהחיבוק יהיה יותר חזק, שיימשך עוד דקה…
אתה אורב לי מעבר לפינה, מחכה שלא אהיה מרוכזת כדי שתבהיל אותי שוב כמו בפעמים רבות אחרות ואז אני צועקת וצורחת ואת צוחק בחזרה.
אמצע הלילה וההורים יצאה ואתה מנסה להסביר שהסרט “מיזרי” שראינו בבוקר הוא רק סרט ואין לי מה לפחד ואני יכולה ללכת לישון.
אתה מפזם ושר לי מתכון, איך מכינים מלאוח, פיצה, בורקס מגולגל והריח בבית כל כך טוב ודמותך המחייכת עם הגומה בצד הלחי והעיניים הטובות ממש מרגיש אמיתי, כמעט אני נוגעת לך בגומה אבל כשאני באה לגעת דמותך מתפוגגת…
כבר 12 שנים שדמותך השקופה מלווה אותי בכל מקום, עברנו ביחד את התיכון, הצבא, הלימודים האקדמאיים וגם כבר הספקת ללוות אותי בחופה.
ודמותך אינה מרפה, ואין זה ברור אם היא מציאות או רק דמיון, אתה הולך עימי לכל מקום מדבר איתי, מייעץ, מבקר….
אתה כל כך אמיתי ועם זאת כל כך שקוף שדמותך לא מתבגרת, היא נשארת אותו הדבר, ואנחנו כל כך שונים ומשפחתנו הקטנה לא תהיה עוד פעם שלמה ושאלה כל כך טריוויאלית כמו כמה אחים יש לך מעמיקה כל פעם את החור שיש בלב ומגיעה תחושת ההחמצה על כל הדברים שלא הספקת ולא הספקנו לעשות ביחד
ליאור, אני מצטערת שלא הצלחנו לשמור עליך פה
אוהבת גאה ומתגעגעת בלי סוף אחותך הקטנה ניצן
באזכרה ה- 12 לזכרו
דברים לזכרו מפי אמא
ליאור,
12 שנים של עצב, למעלה מ- 4,000 ימים של געגועים ללא הפוגה.
אתה ליאור לא כאן, אבל אני תמיד איתך חיה את החיים בלעדיך.
12 שנים זה ים של זמן, תחושת ההחמצה הולכת וגוברת ולא עוזבת אותי. אני אוספת זיכרונות הם מתגברים ומופיעים בפלשבק בוהק וחד אבל לעיתים הזיכרון הופך לקשה יותר.
ליאור כל דבר מזכיר לי אותך בכל מקום בכל פינה בארץ ובעולם, כל דבר פעוט מקבל משנה חשיבות.
בילד צעיר שמתפס על עץ בעמק שבסלובניה, אני רואה אותך מטפס על העץ ונהנה, גופיה טרמית ירוקה בארון מזכירה לי אותך, קניתי לך אותה ע"מ שיהיה לך חם. אולר, מצפן נווטים ובגד פליז שאבא לובש בדר"כ בחו"ל ותמיד גאה להזכיר כי הסווצ'ר הזה הוא של ליאור. אני עוברת ליד חנות פרחים של יענקלה ברח' קריניצי וזוכרת עת עבדת כנער שליח בחנות, עוברת במכולת בדרך בן גוריון וזוכרת שבגיל 14 קמת בחופש הגדול בשעה שש בבוקר כדי לעבוד מס' שעות, והכל מיוזמתך, בגיל 12 עבדת בניקיון של לול תרנגולות אצל שכן בשכונה, בגיל 16 עבדת קשה במטבח בפיצה האט, עבדת שם עם שני עובדים מבוגרים שאהבו אותך כאילו היית בנם, כך סיפרה לי מאיה חברה מהכיתה שעבדה ביחד איתך באותה תקופה. גם לפני הגיוס עבדת בי.ב.מ. ובמשכורת שקיבלת קנית מערכת קולנוע ביתית שנשארה מיותמת במרתף, מרתף שכ"כ אהבת לשהות ולשחק בו.
אנחנו מעולם לא דחפנו אותך לעבודה, אבל היה לך ראש גדול לעסקים, היית ילד שהיה לו הכל, השקעת בכל דבר, בלימודים, בצבא, תמיד חיפשת איך להצליח יותר, היית בחור טוב במובן הטוב של המילה, ילד ערכי אך גם תמים, עדין נפש ודיסקרטי, התרחקת מרכילות, היית יפה מבפנים ויפה תואר מבחוץ מישהו שאפשר לסמוך עליו מישהו שתמיד לוקח אחריות, ילד מצוין אך לצערנו המזל לא הלך איתך ונעלמת לנו בגיל 20.
ליאור בחלומות אתה לא בא אלי, שנים לא חלמתי עליך למרות שאני חושבת עליך ללא הפסק, אבל דווקא בשנה האחרונה פעמיים הופעת בחלומותיי, כאילו רצית להוציא אותי מעיצבוני ובחלום באת לבשר לי " אמא אני חוזר הביתה עם חברה שלי", כ"כ שמחתי בחלום אבל מיד התעוררתי והבנתי שזה רק היה חלום.
ובפעם השינה הופעת לי בחלום כשהיינו כל המשפחה המורחבת בבית מלון באילת, הופעת למס' שניות ונעלמת ובחלום ביקשת ממני "אמא גם אני רוצה להיות אתכם קצת".
גם בחלומות בהם הופעת היית מבויש ועדין, אותו ילד שלא יודע להזיק, ביקשת רשות בנימוס לחזור הביתה לשהות עם המשפח' במלון באילת.
ליאור החודשים האחרונים היו קשים מנשוא, הייתי צמודה לחדשות, אבא לא יכול היה לשמוע וברח לפינה במטבח, אפילו ספורט לא ראה, שרות צבאי כלוחם היית משאת נפשך וחשבתי לתומי כמה הצבא הפסיד שלא לקחת חלק בלחימה, ראיתי חיילים חוזרים הביתה וליבי נחמץ, ראיתי גם חיילים שלא חזרו וחשבתי כמה חבל עליהם ועליך כ"כ יפים כ"כ יקרים שהשאירו מאחור הורים ומשפחות עצובים.
הגיס שלי איצו אמר לי לפני מס' ימים לא בוכים על חלב שנשפך וציטט פסוק מספר תהילים אבל איך אפשר לא לבכות עליך, על החיים בלעדיך, על ההפסד שהפסדת, על כך שלא זכית להכיר שת שלושת אחיינך המקסימים, רותם עידו ושיר ועל כך שלא הכרת את שני גיסך הנחמדים תומר ורוני.
אוהבים אותך לעולמים,
שלך אמא.
דברים לזכרו מפי אבא
ליאור, 12 שנים שאתה חסר.
בימים אלו עדיין מתנהלת מלחמה בה איבדנו 64 ממיטב בנינו,
אינני מכיר אף אחד מהם אישית, אך כאשר אני שומע את סיפורו האישי של כל אחד ואחד מהם, אני רואה בכל אחד מהם מרכיב מהתכונות האישיות הנמצאות בך.
אנחנו, אמא ואני, מעולם לא ניסינו להשפיע עליך או לנסות לכוון אותך לפני הגיוס לחיל כזה או אחר, וכאשר שאלנו אותך לאן ברצונך ללכת, אמרת כי אתה רוצה לשרת עם הטובים… ולא לבזבז 3 שנים.
לאורך כל שנות חייך הקצרות, תכונות החברות והרעות, היו התכונות הבולטות בהן ניחנת, תכונות אלו בלטו תמיד, אך קיבלו משמעות יתר מאז שהתגייסת.
כאשר שואלים שוב ושוב את כל חיילי היחידות הקרביות שנכנסו לתוך עזה, מה נותן להם את המוטיבציה לשרת ביחידות אלו בתנאים קשים, ואף להגיע לסכן חייהם בקרב, התשובה היא אחת- החברות.
מעולם לא השתמטת ממשימה כלשהי, מעולם לא ביקשת חופשת מחלה כזו או אחרת, וזה לא בגלל חשיבות המשימה, אלא מהסיבה היחידה שידעת, כי אם לא תעשה זאת אתה, יעשה את המשימה מישהו אחר במקומך.
ישנה בנו סקרנות, שלעולם לא יינתן לה מענה מה היית הופך להיות, לו היית היום איתנו.
האם היית לומד רפואה, יחד עם אחד מחבריך הטובים, שתמיד התנהלה ביניכם תחרות בריאה על הישגים?
באם היית היום בתחום ההייטק כיאה לציון ה- 100 שקבלת בבגרות ב-5 יחידות במחשבים
או אולי היית פונה לעסקים בתחום הנדל"ן לאחר שהיית מסיים כמובן לימודי הנדסה?
כאמור, זוהי סקרנות מנקרת שלעולם לא יהיה לה מענה.
ליאור, 12 שנים שאתה לא איתנו, והגעגוע רק גובר
השנים עוברות, והחוסר רק גובר…
דברים לזכרו מפי ענת
ליאור,
אתה באת מאתנו, מהמשפחה הגדולה הזאת, התומכת והמחבקת. והלכת לדרכך.
אתה שחייך היו כ"כ "חיים" ומלאים – לא עצרת לשנייה
ועכשיו אתה עצרת ואנחנו ממשיכים, גדלים, מתבגרים ומשתנים.
לאורך השנים ליווינו אותך במספר נקודות בחיים, בעיקר בצבא ודאגנו לך מאוד, אלי היה אומר לך, ליאור אתה גבוה ובולט, תשתדל לא לבלוט, הוא היה מחכה לך על המרפסת ביום שהיית מגיע מהצבא ורץ אליך כדי לחבק אותך.
פעם אחרונה שראינו אותך, אלי הכין שיפוד שווארמה לכבודך, השווארמה שכל כך אהבת, המשפחה כולה הגיעה אלינו, היה ערב מוצלח ומהנה והפך לאחר מספר ימים לזיכרון אחרון ממך.
באחת הפעמים הגעת אלי ביום שישי בערב, ההורים היו בחו"ל, ואמרת שאתה רעב, הכנתי לך מנת סביח ושאלתי אותך מה לשים בפנים וענית לי " ענת, אני אוכל הכול, בצבא לומדים לאכול הכול".
ישבת איתי התעניינת לגבי הילדים, הלימודים, צבא.
התמונות שלך במקום מרכזי אצלנו בבית, אתה איתנו בשמחה ובעצב, מסתכלים עליך גאים, אוהבים ונזכרים.
הזיכרון, ליאור, יישאר איתנו לנצח.
רבקה ויוסי, אנחנו עומדים כאן היום כואבים אתכם ויודעים שאין קשה מזה שההורים קוברים את בנם.
אי אפשר שלא להתייחס לתקופה האחרונה שעוברת על מדינת ישראל, על החיילים הרבים שנהרגו, ומה שעובר על המשפחות השכולות.
אין נחמה ואנחנו המשפחה מחבקת אתכם ומבקשת שתהיו חזקים למענכם, למען קרן, ניצן והנכדים.
ליאור, לא להאמין, עברו 12 שנים מלאות וחסרות אותך.
אנחנו אוהבים אותך ואתה בלב שלנו לתמיד.
ענת.
דברים לזכרו מפי עמירם
מעבר לזמן
מבעד ענן
חלומות נשכחים
חזיונות מתגלים
כמו היה ודבר
לא קרה
כמו הייתה תקלה
ומנוע לא הונע
הזיות על ימים נוראים
חלומות על ימים חלופים
בזריחות של שגרה
בדמעות של שמחה
לא פסק געגוע
שעצר את היום
געגוע לליאור
כמו מכת הקרדום
געגוע לאדם
שכולנו הפסדנו
לשנים לא נראות
חוויות שאיבדנו
והיום מה נותר
כל חלום- מיותר
עמירם
