סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
אזכרה תשיעית לזכרו

אורנה מרקוס / חברת משפחה
שיר לליאור רוטשילד – 9 שנים לנפילתו
אני זוכרת את הרגע בו קפא הזמן,
טלפון לאוטו, קצר ואכזר.
ליאור נהרג – שתי מלים חסרות רחמים ובלתי נתפסות,
שהולמות בך בין רגע, וללא פשרות…
אתה רוצה לצעוק, לצרוח,
לעצור את כולם,
אך מבעד לשמשת הרכב,
הוא מתנהל לו, כמקודם, העולם.
9 שנים חלפו מאז הלכת,
עלם חמודות חייכן, שעל סביבתך הקרנת:
רוך, אנושיות ואהבה,
על סובבך, חבריך ומשפחתך המקסימה.
תחושת הכאב צורבת, חלל עצום נפער,
ואין מרפא לצער, עם כל הזמן שעבר.
בכל שעל ובכל פסיעה,
בכל רגע ובכל שנייה,
כשעוצרים לפתע, ונזכרים בך,
זולגת לה לפתע הדמעה…
אתה מביט מלמעלה, נוכח ומוחשי,
ואנחנו את עצמנו שואלים:
האם זה אמיתי?
הדעת לא תופסת איך נקטף הצמח,
שבאהבה כה רבה- גדל והפך לפרח.
גלגל החיים מסתובב, הזמן אינו עוצר מלכת,
החיים מתחדשים ויפים, ועוללים קטנים נולדים.
ובתוך קלחת היצירה והחיים הזורמים,
מתעצם חסרונך ככל שחולפות השנים.
היית איתנו לתקופה כה קצרה,
אותה צבעת באור ואהבה.
אף פעם לא נשכח ליאור, את אישיותך המרשימה,
שנצרבה בלבנו כסמל ודוגמה.
לחברות, אחווה, רעות וענווה,
את שלל מעלותיך הטובות –
נזכור תמיד באהבה.
חבר ומפקד, לוחם וחייל,
אך לפני הכול – אדם.
בדבקותך במשימה עד מוות,
ציווית לנו את החיים.
אנא, שמור את אוהביך,
שם במרומים…


דברים לזכרו / אבא
9 שנים, שליאור כבר לא איתנו, בשנים הראשונות, באזכרה השנתית, כתבתי וסיפרתי על ליאור, ניסיתי להצביע בכל שנה, על אישיותו המיוחדת באמצעות סיפורים או אמירות על תכונות מיוחדות שאפיינו אותו.
אינני יכול וזה לא מטבעי לשתף אחרים ברגשות הכאב האישי ובשנים האחרונות, באופן טבעי, לצערי לא היו לי אירועים או סיפורים חדשים לספר, ולכן השארתי את ההספדים לאחרים.
למרות זאת, השנה הרגשתי צורך לשתף אתכם בסיפור חדש שטרם שמעתיו קודם, סיפור המיטיב לתאר את אופיו של ליאור.
כידוע לרובכם, הקמנו אתר באינטרנט לזכרו של ליאור, ובאתר יש חלק הקרוי “חדר נרות”, בו אנשים המבקרים באתר יכולים להכנס ולכתוב דברים לזכרו. אנו מידי פעם (רבקה בתדירות מאד גבוהה), נכנסים לאתר ומתרגשים לראות כי לאתר נכנסים מידי פעם, חברים וזרים שאינם מוכרים לנו, ומביעים את רגשותיהם.
השנה, לקראת יום הזכרון, נכנס לאתר בחור שאנו לא מכירים ובמספר מילים, תיאר את היכרותו עם ליאור. מילים אלו ממחישות את אופיו היחיד והמיוחד של ליאור שלנו.
ולהלן מה שכתוב:
“לא הכרתי את ליאור הכרות עמוקה, וגם לא היינו חברים.
עבדנו יחד בפיצה האט תקופה קצרה, אך מספיקה כדי להכיר את האדם הנפלא הזה.
לאישיות הנפלאה של ליאור התוודיתי בסוף יום עבודה בפיצה, בסיומו גיליתי שנערים פירקו לי חלק באופנוע, חלק שלא איפשר לי לנסוע חזרה הביתה.
ליאור ליווה אותי בדרכי הביתה וסייע לי לגרור את האופנוע חזרה לביתי, כל הדרך עודד אותי.
הפסד גדול משתתף בצער המשפחה”
ארז
אין בסיפור זה מעשים גדולים, או כל אירוע גבורה וכדומה אך סיפור זה ממחיש את הווייתו של ליאור. כל אלו המכירים אותו אישית, מודעים לחוכמתו, יופיו ושאר כישוריו של ליאור, ליאור מעולם לא היה אחד שקופץ בראש, תמיד הוא היה בין הראשונים והטובים ביותר, אך צניעותו הביאה אותו לכך שאף פעם לא קפץ בראש אלא תמיד היה יחד עם האחרים בשורה הראשונה. סיפור זה מיטיב להמחיש את תכונתו העיקרית של ליאור והיא החברות ואהבת האדם, באשר הוא אדם.
ליאור עם כל הסובבים אותו התנהג תמיד בגובה העיניים, החברות והריעות היוו ערך עליון בחייו.
הכאב והגעגוע הינם אדירים, אך הידיעה שזכינו לבן כל כך מיוחד, מעצימה את הכאב אך גם נותנת תחושת סיפוק וגאווה אדירה עם מעט חום בלב.
יוסי – האבא


הספד של נוגה / חברה
אוגוסט, 2011
קצת קשה לי, שלא לומר מביך, מול כולכם פה לפנות לליאור באופן אישי (לכן גייסתי את מאיה), ולדבר עליו אני לא כל כך בטוחה שיש צורך, מכאן שנשאר לי לספר לכם רק עליי. יש אנשים בודדים שמלווים אותי בנוכחותם כמעט כל חיי וחלקם אפילו לא יודעים את זה. ליאור היה אחד מהם.
באותו יום שלישי גורלי הייתי חולה ונשארתי בבית. הוקפצתי משיחת טלפון של ענבר ומאז הכל התגלגל כמו כדור שלג ענק. תוך מספר דקות כבר איכשהו חיכו חברים מחוץ לבית שלי. בדמעות ומבלי להבין כלום הזדחלנו אל עבר הבית שלו. במקביל, הוריי ארגנו לאחותי הקטנה מסיבת הפתעה ליום הולדתה העשירי. היום היא כבר חוגגת תשע עשרה. מאותו רגע התרחשו שני דברים שרק כביכול הם סותרים: הזמן קפא במקום ויחד עם זאת הוא ממשיך לנזול הלאה. הרגע הזה חילק לי את החיים ללפני ואחרי. וגם את ליאור לשניים. ליאור החבר הקיים, היש, הנוכח שליווה אותי קרוב לעשרים שנה ולליאור החסר, האין, הנעדר. כנראה שלא יכולתי לסבול את העובדה שליאור לא פה עד שמהר מאוד ההיעדרות הזו הפכה להיות נוכחת בחיי. כשאני באה לבקר פה את ליאור, בלי לדעת הוא מחזיר אותי לטראומה שחוויתי בגיל עשרים. אצלו אני תמיד נשארת אותה ילדה קטנה שמתביישת לפגוש את החברים מהתיכון. אבל כשהוא מבקר אצלי הוא גדל יחד איתי. הוא פוגש אותי בגיל עשרים ותשע. זה אבסורד. בחלקים כל כך משמעותיים, מעצבים וכואבים מחיי הוא כבר לא היה. אבל הוא גם תמיד נוכח. אי אפשר להכיר אותי היום ולא להכיר גם את ליאור. כל מי שהכיר אותי מאז, הכיר גם אותו. את שניהם. את זה מהסיפורים והחוויות שעברנו יחד ואת זה שהולך איתי כל הזמן. הוא ליווה ומלווה אותי בכל רגע. תמיד משתתף פעיל בחוויותי. לעיתים אני משתעשעת בדמיוני מה הוא היה אומר על דברים, מתי הוא היה צועק עליי להתבגר כבר ומתי היה מייעץ בחום או מצחיק אותי, לאן הוא היה נוסע לטייל, ומתי היה מוצא את האהבה שלו. מרוב שהוא תמיד איתי ושהזיכרון הוא כל כך חמקמק, לפעמים לוקח לי רגע לחשוב אם אירועים מסוימים קרו לפני או אחרי אותו רגע גורלי. במהלך תשע השנים האחרונות הוא טייל איתי בהודו פעמיים אבל גם בברזיל ובאירופה, בצפון ובדרום של הארץ ואפילו חגגנו ימי הולדת ביחד, בדיוק כמו לפני. חלקכם יכולים לחשוב שאני מדברת מתוך שיגעון, לא הגיוני ולא מסודר, אבל אני בטוחה שאתם במיעוט. יותר נוח לי לחשוב שגם אצל רובכם ליאור מבקר ומלווה אתכם לפעמים ולא סתם רבים מאיתנו מקפידים להגיע לכאן כל שנה ושנה. בגלל שהוא כבר לא פה בגופו, אז הוא פה כל הזמן. אולי כסוג של פיצוי זעיר.
יש מעטי מעט אנשים שאדם פוגש בדרך שלו אשר ביכולתם לגעת ולהשפיע על המשך קו חייהם. לעיתים רבות הדבר נעשה בכלל בתום לב ומבלי לדעת. אני אינני בטוחה כלל אם הייתה בצניעותו של ליאור היכולת לדעת ולהבין עד כמה ההיכרות איתו הייתה חשובה ומשמעותית עבורי כמו גם ההסתלקות הכל כך מהירה שלו, אך לי אין ספק כלל. כל בחירה בחיי וכל צעד שעשיתי מאותו רגע קשורים אליו באיזושהיא צורה. אני עדיין מחשיבה וסופרת אותו בתור אחד החברים הטובים ביותר שלי, בזמן הווה, ולא בכדי.
ליאור, ברצוני להודות לך מאוד על תרומתך האדירה לחיי ועל החברות ארוכת השנים שזכיתי בה ובאופן חלקי וברור שלא מספיק מספק, אני עדיין זוכה בה כל בוקר מחדש.
אוהבת המון
לתמיד, חברתך נוגה.


לירון / בת דודה
ליאור היקר!
אנחנו שוב פה כולנו,
ביום השנה לנפילתך, ביום המקולל והבלתי נתפס הזה…
בחרתי היום להקריא לך מכתב שחשוב לי שתשמע,
מכתב לאמא ואבא שלך…
בשנים הראשונות לנפילתך עוד לא הייתי אמא, וכשכתבתי לך את ההספדים שהקראתי, כתבתי אותם מתוך הכאב הענק של אובדנך, אך לא באמת הבנתי אז מהי עוצמת האהבה הבלתי נתפסת של אמא לבנה, לא הבנתי מה זה שכשמהרגע שאמא יולדת את ילדה הראשון, היא רק רוצה לעשות אותו מאושר, לשמור עליו מכל משמר, שכשהוא חולה היא רוצה להיות חולה במקומו, כשהוא בוכה היא רוצה לעטוף אותו בחיבוק מרגיע, ושומרת על עצמה, כדי להיות שם בשבילו לאמא.
לא הבנתי, שהילדים שלנו הם החיים שלנו, פשוטו כמשמעו, שהילדים שלנו הם התכלית, ושאין דבר גדול מהרצון שלנו להגן עליהם, ששום דבר רע לא יקרה להם.
כשהבנתי את זה לפני ארבע שנים כשנולד עומר,
הבנתי באמת כמה אתם, רבקה ויוסי, אנשים נדירים עם עוצמות נדירות,
אני לא מעזה אפילו להעלות על הדעת כאב מזעזע כזה.
ליאור,
אני רוצה שתדע שלמרות שכולנו מחבקים את אמא רבקה ואבא יוסי,
למרות שכולנו כואבים את כאבם ממעמקי ליבנו,
אף אחד מאיתנו לא באמת מסוגל לתפוס מהו הרגש הנוראי הזה שהם חווים, חווים בכל מאית של שנייה בכל יום, אף אחד מאיתנו לא באמת מתמודד עם כאב במימדים הללו……
כשרבקה ויוסי באים לארוחות משפחתיות,
שותים קפה אחר-הצהריים עם המשפחה,
יוצאים לבלות עם חברים,
נהנים עם הבנות והנכדים,
הם מחייכים,
אבל גם כשהם מחייכים, אנחנו לא באמת רואים את פיו הקמור של הלב,
אנחנו לא באמת מרגישים את דפיקות הפטיש הכואבות של העצב,
אנחנו לא חושבים באותו רגע על הכאב של רבקה ויוסי כי הם מחייכים…
אבל אם נעצור לרגע וננסה להרגיש,
נבין את העוצמה העצומה שלכם, את היכולת הבלתי נתפסת הזאת של “לכאורה לחייך”, את הבחירה בלהמשיך לתפקד באופן מלא ולחיות…
אתם עבורי, וארשה לעצמי לומר עבור כולנו, אנשים נדירים בעוצמות ובחוזק שלכם.
להיות הורים שאיבדו בן אך בחרו להמשיך להיות הורים מופלאים לשתי הבנות שנותרו זו יכולת עצומה,
להיות הורים שאיבדו בן, את בנם היחיד, אך להצליח לדרוש בשלומם של אחרים, להמשיך להתעניין בחייהם של המקורבים, ולמצוא כוחות נפש לחזק את הסובבים, זה דבר יוצא דופן,
לאבד בן אך להצליח להיות סבתא וסבא אמיתיים וחיוניים זו עוצמה נדירה.
ליאור,
אני בטוחה שאתה רואה עכשיו את אמא ואבא מתוך השמיים הכחולים, ושאתה כל כך רוצה לחבק אותם ולחזק אותם בכאבם עליך אבל אתה לא יכול, אתה לא כאן.
אני רוצה להבטיח לך היום שנמשיך לחבק את אמא ואבא באהבתנו ובדאגתנו תמיד תמיד, בשבילך… אני יודעת שגם רבבות חיבוקים מרבבות אנשים אוהבים לא יחליפו חיבוק אחד, רק עוד אחד, חזק ממך, אבל מישהו למעלה החליט שאין אפשרות אחרת.
אני אוהבת אתכם ומחבקת אתכם ומאחלת לכם שלא תדעו עוד צער, לעולם!!!!!
לירון


עמירם בית הלחמי / שיר לזכרו
ליאור 8/2011
בקצה ההר מפציע שחר
באופק כבר קרני האור
צרצר נעור חורק כנפיים
ציפור שולה דגים ממים
ולנו אין למה ליעור
ולנו פה חסר ליאור
על שביל פרפר פורש כנפיים
על דרך ילדים רצים
עלי כותרת נפתחים
דבורה אוספת צוף פרחים
ולנו אין למה ליעור
ולנו פה חסר ליאור
עיר פותחת חלונות
בתי קפה ושולחנות
דמויות רצות ממהרות
תקוות קסומות מתפוגגות
ולנו אין למה ליעור
ולנו פה חסר ליאור
באופק אור נבלע בים
קרני שמש – צבעם הועם
האור כבה, הוא לא חזר
נדם ליבו בשביל הזר
ולנו אין למה ליעור
ולנו פה חסר ליאור
ודמעה שיצאה מכיס עיני
צללה וחרטה עוד חריץ בליבי
ושקעה בעמקי קיברו

עמירם בית-הלחמי


רוני בירנבוים / חבר משפחה
ישנם רגעים הנחקקים בראשו וליבו של אדם.
ישנם רגעים אשר לזמן שחלף מהם אין משמעות של זמן.
ישנם רגעים אשר קפאו ונשארים עמנו לעד.
את הערב של ה -27.8.2002 לא נשכח לעולם.
אנו מכירים את ליאור מיום לידתו. ילד חמוד, צנוע שקט – לפחות ליד החברים של ההורים אינו מרבה לדבר. יש לי תמונות בראש של ליאור בסחנה, ליאור השובב במנגלים הרבים שהיינו עושים יחד, ליאור המתבגר יושב לבד באוטו של אבא מנותק מכולם ומקשיב למוסיקה, ליאור לפני הגיוס וליאור כחייל בחטיבת הצנחנים.
כולנו מודעים היינו לכל צעד של ליאור בצבא שכן די היה להסתכל על יוסי ועל הגאווה שאפפה אותו כל אימת שדיבר על ליאור ועל ההתקדמות שלו בצבא. ראית בעיניים של יוסי את הגאווה ואת הנחת שיש לו ולרבקה. מה שליאור לא סיפר לנו- והוא לא הרבה לספר – יוסי היה מספר. על האימונים, על הפעולות ועל ההצלחות האישיות על הקידום בדרגות ועל כל דבר אחר שאפשר להתגאות בו.
יוסי ורבקה, “הורים ללא מנוח” המגיעים לכל חור אליו ניתן להגיע בכדי לפגוש את ליאור, עם בגאז’ עמוס – פלאפל, חומוס ועוד מיני מאכלים שכמובן תמיד הספיקו לכל החברים החיילים של ליאור.
ליאור- חשוב לנו שתדע כי הוריך , יוסי ורבקה, קורצו מחומר השמור לאנשים מיוחדים. עם כל העצב הכבד והכאב הנורא הם מקפידים לנהל אורח חיים אשר אילו היית בינינו – היית מתגאה בהם.
כשקורה כזה אסון החיים משתנים בשנייה- של ההורים , האחים, המשפחה וגם של החברים. הכל מקבל משמעות אחרת. בשבילנו, החברים, תמיד תהייה ליאור הילד, ליאור המתבגר וליאור החייל הקרבי אשר בבת אחת גדל והפך לנער מקסים ובשנייה גורלית אחת נקטע עולמך.
ברצוני להקריא שיר של משה טבנקין אשר מיטיב לתאר הכאב המתמשך:
הַשְכוֹל מִתְהַפֵּך בְּגַנֵּנוּ כְּחֶרֶב.
פּוֹקְדֵנוּ הַשְכוֹל, בֵּית-אֵם וּבֵית-אָב.
עִם שַחַר יָצָא נַעֲרֵנוּ – עִם עֶרֶב – –
בָּא בּוֹקֶר. תַּם יוֹם – הוּא לא שָב.
הָיָה נַעֲרֵנוּ – עֵץ זַיִת מַכְסִיף,
הָיָה – צַפְצָפָה חֲלוּמַת הֶעָלִים.
הָיָה נַעֲרֵנוֹ – אַלּוֹן מַעֲנִיף,
הָיָה הַתָּמִיר בּדְקָלִים !
נוֹלַד נַעֲרֵנוּ בְּצֵל הַגִּלְבּוֹעַ.
רוּחַץ נַעֲרֵנוּ בְּנַחַל חֲרוֹד.
נַעֲרֵנוּ שֶלָנוֹ הַטּוֹב, הַגָּבוֹהָּ.
אֲהַבְנוּך עַד צְחוֹק וּדְמָעוֹת !
הָיָה נַעֲרֵנוּ – שְדֵה פַלְחָה מוֹרֶקֶת.
הָיָה – עַפְעַפֵּי שַחֲרִית נִקְרָעִים.
הָיָה – כְּתִפְרַחַת תַּפּוּחַ צוֹחֶקֶת.
הָיָה הַבָּשוּם בַּפְּקָעִים !
נִגְמַל נַעֲרֵנוּ לְאוֹר וְלִתְכֵלֶת.
נוֹעַד נַעֲרֵנוּ לִשְבוֹעַ יָמִים.
נַעֲרֵנוּ הַגֵּא, נַעֲרֵנוּ בְּרוֹש-יֶלֶד,
אֵיך זָנַק מוּל חֶרְמֵש הַדָּמִים !
הָיָה נַעֲרֵנוּ – כְּאוֹרֶן הַחוֹרֶש.
הָיָה – תְּאֵנָה הַחוֹנֶטֶת פַּגִים.
הָיָה נַעֲרֵנוּ – הֲדַס סְבוּךְ הַשוֹרֶש.
הָיָה הלוֹהֵט בַּפְּרָגִים !
הָיָה נַעֲרֵנוּ – בָּבַת-יִזְרְעֶאל,
טִיפְּחוּהוּ תְּכוֹל-שַחַק, מָטָר וְשָרָב.
לְפּוֹעַל-חַיָּיו עֵמֶק-רֵעַ יִחֵל,
יִחֵל וּבָטַח. לא לַשָוְוא ! –
הָיָה נַעֲרֵנוּ – כְּצוּק הַגִּלְבּוֹעַ,
הָיָה – כִּמְעוּף נְשָרָיו נֶאְדָּר –
אַמִּיץ וְנוֹעָז וְגָבוֹהָּ-גָבוֹהָּ
עַד אַחֲרוֹן רְגָעָיו מוּל הַצָּר.
הַשְכוֹל מִסְתוֹפֵף בְּעִמְקֵי אָהֳלֵינוּ.
הָיָה בִּנְתִיבֵנוּ הַשְכוֹל כְּעָמִית –
נוֹשֵא בְּכַּפָּיו אֶל חֶשְכַת אֲבֵלֵינוּ
נֵר יָגוֹן, נֵר גָּאוֹן – אֵש-תָּמִיד.
ליאור – אוהבים גאים ומתגעגעים

ליאור רוטשילד זל

סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
1982 - 2002