ארז כנען
ליאורי,
כשנפרדנו היינו עוד נערים, מאז עברו 10 שנים והיום אנחנו כבר בני 30.
הרבה השתנה כאן מאז שעזבת. לא מעט עוברות בי מחשבות “לו היית חי עדיין, מה היית עושה? איפה היית גר? עובד? לומד?”
היום בגיל 30, בטח היית גר בתל אביב, עם או בלי חברה, עם או בלי דוקטורט וחי את החיים כמו שלחמת שתחייה אותם כשהיית בן 20.
ואיך היו נראים גם החיים שלי?
אם אני משליך את ההשפעה התמידית והיומיומית שהייתה לך עלי עד גיל 20, אני בטוח שב-10 השנים הבאות עד היום, היית ממשיך להשפיע כל כך הרבה…
אין לי ספק שחיי היו שלמים הרבה יותר אם כך היה קורה… שלא תבין לא נכון, אני חושב שיש לי חיים נפלאים, אבל ליאורי, אתה היית החבר הכי טוב שלי.
איתך לאורך כל ילדותי אני שיחקתי, איתך צחקתי ובכיתי, ורבתי והשלמתי.
את הנשיקה הראשונה שלך ראיתי, ואת המורה להתעמלות תופס אותך מתגנב בלילה לחדר של הבנות בטיול השנתי גם. ועוד הרבה…
ביותר מחצי מאלבומי תמונות חיי אתה מופיע לצידי. התייעצנו על אהבות ומחשבות, וחששות ולבטים וכל דבר שחברים טובים עושים.
הייתה לנו חברות יחידה במינה וזה לא פשוט להמשיך בלי חבר שכמוך.
אומרים שדברים טובים נוטים למכר. אז מה עושים עם התמכרות שכזאת שממנה אני לא יכול ולא רוצה להיגמל?… אנחנו היינו כח. תכננו חיים…
לא היית כמו, היית אח. היית ותמיד תשאר!
אוהב אותך אחי היקר,
ארז
ארז כנען – אזכרה עשירית
אוגוסט 2004
ליאור,
שתישאר צעיר לנצח, ושהשם שלך יוזכר בכל הזדמנות טובה,
כדי שידעו כמה מיוחד היית,
ויצטערו על כל הדברים שעוד לא גילית,
על עצמך ועל העולם.
שרגע שמחה יימהל בעצב,
עצב ושמחה על הזכות ללמד וללמוד, להאהב ולאהוב, להרגיש, לשמוע, לראות ולהריח ולחיות איתך.ליאור היית בן אדם חכם, בן אדם שקול, ישיר, תמים, רגיש, סגור וטוב. היית בן אדם.
היה לך לב ענק והאמנת באהבה, גם אם לפעמים בעוורון,
אבל אין מה לעשות, זו כוחה של אהבה, רעה וטובה.
מעניין אותי על מה היינו מדברים אני ואתה אם היית פה איתי בחדר עכשיו.
הייתי מסתכל לך בעיניים, ואתה בשלי, והייתי מבין הכל.
אני לא יודע מה הייתי אומר לך ואני כנראה גם לא אדע עד לרגע שזה באמת ייקרה.
אומרים שהיינו חברים טובים אני ואתה, אני יודע שהיכרתי אותך טוב, אבל הייתי רוצה להכיר אותך יותר.
לדעת עליך דברים שעוד לא ידעת על עצמך, להמשיך לגדול, להתבגר ולהזדקן יחד איתך.
עברו שנתיים ובשנתיים האלו עברתי כל כך הרבה דברים טובים ודברים רעים, והלכתי בדרך שלי במסלול מסוים שכנראה היה שונה אם היית נשאר כאן, והייתי רוצה שתישאר כאן.
יהיה מה שיהיה הדבר שלקח אותך, אלוהים, גורל או שנייה של חוסר תשומת לב ברגע לא מתאים, אתה לא כאן.
אבל לצערי ולמזלי החיים כאן בכדור ממשיכים גם בלעדיך, ואף אחד לא שוכח, יש את אלה שהעצב עבר להם, יש את אלה שמקווים לשמחה שתגבר על העצב ויש את אלה שסופרים את הימים ומהלכים בין שמיים לארץ במשך רוב שעות היממה.
לא רצית ברעתו של אף אחד ובטוח שלא ברעתך, בטוח שלא הרגשת מיצוי ובטוח שלא בחרת ללכת, כעס אין, לפחות לא עליך.
ליאור, מלך שלי, אני יכול עוד ועוד לכתוב ואתה יודע, אבל עד כאן לעכשיו, תמיד תהיה לך פינה אצלי בלב.
אוהב ומתגעגע,
ארז
דוד שהרבני – חבר משפחה
11.9.03
ב”ה
לרבקה ויוסי היקריםביום שלישי יט’ אלול תחלוף שנה מיום הסתלקותו של בנכם היקר ליאור משה ז”ל.
שנה קשה של ייסורי שאול ומחשבות של אילו, אילו, אבל את הבן היקר לא יחזירו המחשבות והנחות השוא.
בשנה האחרונה התגבשה משפחה חדשה גדולה ורחבה – משפחת אוהביו ומוקיריו של ליאור ז”ל שחלקו עמכם את הכאב הצער והייסורים.
אנו עמדנו מהצד, אך תמיד היינו אתכם במחשבות כאשר אנו יכולים רק לנחש מה עובר עליכם, בימי החול, בסופי שבוע, בחגים, בחלופי העונות וברגעים אחרים.
הסתו השני ללא ליאור בפתח, וליאור הצעיר נם לו לנצח ותמיד באותו מקום מתחת לאבן הדוממת.
ידידים רבים ובעיקר חברים רבים של ליאור חבקו ועטפו אותכם מכל עבר.
בבית העלמין, באזכרה, עמדתי משתאה ומביט על נערים ונערות שלא מוכנים להפרד מליאור גם אחרי שחלפה שנה.
אני ובני משפחתי, תפילה לאל כי יטע בכם הרצון הכח והיכולת לצאת לדרך חדשה אתם וגם חבריו של ליאור כדי להיאחז ולדבוק בחיים, להפיק מהם את המירב ולראות גם את שלל הצבעים האחרים.
אני יודע שתמיד תהיה הצביטה בלב, למראה חברים שיסיימו צבא, שיילכו ללמוד, ושיתחתנו כאשר ליאור הצעיר נם לו לנצח.
קומו וצאו בכוחות משותפים לדרך חדשה ביחד עם הבנות כדי שגם ליאור ז”ל ישקיף ממרום וירווה נחם מכם.
שלכם,
דוד שהרבני ובני ביתו
דורי מגורי
27.8.2007
ליאור
כבר חמש שנים….
חמש שנים שאנחנו מגיעים לפה להיות איתך. חמש שנים שאנחנו באים להרגיש אותך, להיזכר בזכרונות שחוזרים ממך רק פה…רק לידך…חמש שנים שבאים לשבת איתך… כולנו ביחד או לחוד… באים לדבר איתך…באים לקרוא לך מדף.
אני לא אספר כמה אתה חסר…ולא כמה עצוב או קשה…אני לא אספר איזה אדם, בן, אח וחבר היית…יש כאן עשרות אנשים שיעידו במקומי. אבל אני כן רוצה להגיד לך …תודה.
אני מדמיין אותך שומר על כולנו מלמעלה…כולנו ביחד או לחוד…דואג שנצליח, שנגשים חלומות. דואג שכל החברים שלך ישארו ביחד, דואג שנאהב…דואג שנצא, שנהנה, שנרד לטבריה באמצע הלילה. ודואג במשחקים של מכבי…
יותר מזה אין לי לחדש…אתה יודע שאנחנו נחזור לפה כל שנה. אתה יודע שאנחנו עדיין נהייה כולנו, כל החברים ביחד…עם אותה אהבה בלב ועם חור גדול שאנחנו כבר לא מנסים להכחיש…
אוהבים גאים ומתגעגעים
דורי מגורי בשם החברים
דורי מגורי
5.5.03
רוטשילד,
לפעמים אני כל כך רוצה לדבר איתך אבל אני לא יכול, אני כאילו מתכוון להתקשר אליך ופעם אחת אפילו חייגתי אליך מבלי לחשוב פעמיים ופתאום זה בא לי בבום…
כנראה שעכשיו אני יכול לדבר אליך ולא איתך כי אני לא מצליח לשמוע אותך עונה לי.
אני זוכר עדיין את השיחה האחרונה שלנו, בחיים לא דיברנו כמו באותה שיחה. אחרי השיחה (זה היה כשהייתי בקורס מכי”ם) גרמת לי להיות מאושר והתחלתי לשיר איזה שיר, לא זוכר מה. ממש ברגע שניתקתי ראיתי את חזן, חבר שלך מהמסלול ואז כשהוא ראה אותי ככה מאושר הוא שאל אותי:”במי אתה מאוהב?” ואני עניתי לו במילה אחת: “ברוטשילד”.
באותה שניה התקשרתי אליך שוב, כי חזן רצה לדבר איתך ולי השיחות אליך היו חינם אך אתה לא ענית.
למחרת, בדיוק באותו מקום חזן סיפר לי שנפצעת, חשבתי שסתם נפצעת ושבטח כבר כולם יודעים ומיד התקשרתי אליך ואח”כ לבית, אך מיד ניתקתי והלכנו אני חזן ונמרוד לבקש לצאת לבקר אותך. מה שמוזר הוא שזו גם במדויק אותה נקודה שבאת פעם לבקר אותי בפלוגה בקורס מכי”ם, אני בטוח שאתה זוכר.
אני כבר חודשים משתגע, מנסה להזכר אם עוד פעם ראיתי אותך מאז אבל אני לא מצליח לזכור, אני כ”כ כועס כי אני זוכר שרציתי שנצטלם, אבל בדיוק המ”כ שלי, רוני (הוא זוכר אותך מקורס מכי”ם) קרא לי לעלות לשיעור, וזה מעצבן אותי כי הפכתי אלבומים שלמים ולא מצאתי ולו תמונה אחת שלנו לבד.
אתה זוכר איך היינו נוסעים תמיד “לאנדריי” לאכול גלידה או פרוזן יוגורט בדיזינגוף. אתה זוכר איך היינו יושבים ורואים סרטים ומפצחים גרעינים עד שלא הרגשנו את השפתיים מרוב שהן שרפו או איך הייתי תמיד, אבל תמיד נרדם לך על הספה ואפילו כשהייתי אומר לך שאתה תירדם היית מתעקש לראות לפחות סרט אחד כל פעם כשאתה בבית כי משום מה אהבת ללכת לספריית וידאו, ואיך תמיד היינו הולכים להסתובב ב”אזורית”???
זוכר בפעם האחרונה ששנינו היינו בבית והלכנו לשוק המעצבים וקנינו מלא חולצות? ראיתי אותן בארון שלך, חדשות כמו שנקנו, עוד לא הספקת ללבוש אותן ועכשיו אתה בחליפת שיש מקושט כתובות ופרחים – זה לא יפה לך, זה לא אתה, אני תמיד אזכור אותך חי ונושם כמו כשהתאמנו במכון כושר ורצנו בגדנ”ע או סתם בערב לפני הצבא, ותמיד עשית סיבוב שניים יותר ממני ותמיד היית גאה בכך.
אתה זוכר שקראת לי “אחי”, בחיים לא קראת לי “אחי” עד לשיחה ההיא האחרונה, כנראה עשתה לך משהו המסייעת!
אז אחי,
אני אוהב אותך,
דורי
הדר לוריא
27.8.03
ליאור,
לפעמים הגעגועים חונקים, מתישים, מטריפים את הדעת, נזכרת וכ”כ מתגעגעת, לוקחת נשימה ארוכה, נשענת לאחור, מאבדת קצת תחושת זמן ומקום, עוצמת עיניים ונותנת לדמעות לפרוץ. ואז הפה ממלמל את אותה השאלה: למה ? אלוהים, למה זה קרה?
ליאור, כולם התאספו היום לציין שנה למותך, ואני איתם מרחוק, מנגבת דמעה ובוכה על שנה שחלפה.
A_HP_036378_10[1]
ליאור, אני נמנעת מלכתוב על הכאב והשכול שעוטפים אותי בשנה האחרונה, כי מזמן הבנתי שההתעסקות הבלתי פוסקת בכאב היא שמשכיחה ממני את כל הטוב שהיה לי איתך.
על הזכרונות והעבר אני לא בוכה, עליהם אני אומרת תודה.
ומה ששורף את הנשמה זה החלל הגדול שהשארת במותך, החלל שלא מתמלא בכלום מאז אותו יום נורא.
קשה לי כ”כ להספיד אותך, קשה לי לכתוב מלים לזכרך.
אז לכן אני לא אוסיף מילה ואתן לשיר הבא להסביר את הכל בצורה יותר טובה.
“עצרו את השעונים, נתקו את הטלפון,
קשרו את הכלב בחצר, כדי שילך לישון,
השתיקו את הפסנתר, ורק עם חיל בודד הביאו את הארון –
מול מי שבא להתייחד”.
“תנו למטוסים לכתב בעשן רוטט על פני כל השמים את האמת: הוא מת.
שלחו את כל יוני הדואר לעוף עם הבשורה,
בקשו מהשוטרים בצומת לחבוש כומתה שחורה”.
“הוא היה לי הצפון והדרום, מזרח ומערב,
הוא היה לי שבוע עבודה וגם חופשה יחדיו,
הוא היה לי שירי וסיפורי, צהרים וחצות,
חשבתי שנאהב לנצח – כמה קל לטעות”.
הכוכבים מיותרים עכשיו, תנו להם לכבות,
שלחו את הירח לפרוק, ואת השמש למגרש הגרוטאות,
את האוקיינוס תייבשו, את היערות אפשר לכרות,
כי אין כבר שום דבר שבשבילו כדאי לחיות”.
אולי השיר מעביר את שכל כך קשה לי להגיד, אבל ליאור אלו רק מילים חסרות כל משמעות לעומת דמותך שכל כך חסרה לי.
אין לי מה להוסיף אז אני אסיים בתקווה שאתה שם, מלאך שלי, נח בשלום ובאמת נמצא בעולם טוב יותר, עולם בלי דאגות.
מבטיחה להמשיך לחיות, לזכור רק את הטוב וכמה שפחות לבכות.
אוהבת תמיד
הדר
הדר לוריא
ליאור,
השעה 02:00 לפנות בוקר, ואני לא מצליחה להירדם חושבת עליך והדמעות זולגות.
מדליקה סיגריה כדי להירגע ועוד מעט נגמרת הקופסה, ברקע מתנגן השיר של רונית שחר “אהוב יקר”, אני מקשיבה לשיר המוכר והמילים מקבלות משמעות חדשה.
“הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב שלאהוב אותך זה לשלם בכאב…”
אני מתחילה לכתוב. תוך כדי שאני מתאפקת לא לכאוב על הכאב היגון והשכול הבלתי פוסקים.
אני נזכרת בך אומר “הדר, זה לא ככה ואת יודעת את זה” במין טון רציני שכאילו פיתחת רק בשביל אותה שורה.
לא תמיד שילמתי בכאב אני מזכירה לעצמי. הרי זו היתה תקופה כ”כ יפה, אני מנסה ליישם את מה שלמדתי ממך, מנסה להסתכל על חצי הכוס המלאה, לחשוב על הטוב ולא על הרע להיות קצת כמוך ולהפיק אושר ושמחה.
אז לכמה דקות מנסה להתעלם מהגעגועים ולהשתיק את הכאב כדי שאוכל לחשוב עליך לא בתור חייל שנפל אלה בתור ליאור, בתור ליאור שלי. חוזרת אחורה אל כל אותם רגעים קסומים שחלקנו ביחד, שיחות טלפון ארוכות, ריבים, כעסים והתפייסויות מתוקות.
איך בשיחה קצרה תמיד דאגת להראות את האור שבקצה המנהרה. אני נזכרת בכל אותם פעמים שהייתי מתקשרת אליך בוכה ואתה בשתיקה ארוכה מקשיב, מבין את הבעיה וגם אם אין לך תשובה ואין פתרון לבעיה, בדרך לא ברורה אתה מרכך את המכה.
נזכרת בתיכון איך היינו מבריזים משעורים ולפעמים מימים שלמים.
את ימי ששי שכמעט באופן קבוע היינו מזמינים פיצה דומינוס עם גלידת שוקולד בלגי ומתווכחים איזה שתיה נזמין קולה או דיאט. וככה מעבירים סופי שבוע שלמים.
נזכרת בסיבוב הראשון באוטו אחרי שקיבלנו רשיון.
בתקופה לפני הצבא, אתה הולך לגיבושים ואני מרימה ידים לכל מה שקשור למסגרת הצבא.
את הבגרויות ואת הטקס סיום שישבנו על הספסל מחוץ למסיבה מנסים לסכם את התקופה.
אחר כך הגיע הגיוס ודרכנו התפצלה, פעם בחודש טלפון של מה קורה? מה נשמע? עד שהסתגלנו גם לזה וחזרנו לשגרה.
המשפט הבא ידוע ומסיים את כל התקופה, איך יום בהיר אחד הגיע הידיעה המרה על מותך. פתאום נותק הקשר ונשארה רק האהבה. אותה אהבה ששרדה את הטוב והרע, פרדות, מריבות, חברים וחברות חדשים, את סיום התיכון ואת תקופת הצבא שורדת גם היום למרות מותך.
אותה אהבה ניצבת מולי יחד עם דמותך בכל דבר שאני עושה. אתה והאהבה שלי אליך הם חלק בלתי נפרד מהעבר, הווה והעתיד שלי ליתר דיוק הם אני. כמו שבאחת השיחות הסברת לי שתמיד נהיה בקשר כי “גדלנו ביחד” כהגדרתך.
אני לא צריכה להבטיח לך שאני אזכור אותך כי זה לא נתון לשאלה או לשליטה.
אני אמשיך לגדול איתך, עם הזכרונות והאהבה שלנו עד נשמתי האחרונה.
ליאור, אני לא רוצה להפרד ממך אבל אין לי ברירה, מוצאת את עצמי בוהה בטלפון ומקווה לשיחה. חושבת על כמה פשוט היה אז ותוהה איך בין רגע הכל השתנה, איך דברים פשוטים הפכו לחלום, איך הרגל הפך לגעגוע. איך ביום אחד התקווה הפכה לייאוש והמובן מאליו כבר לא בר מימוש. רק אם היה אפשר לחזור אחורה לאותה תקופה.
אך האמת נזרקת כמו אש לפנים מסתירה את העתיד, מעמעמת את העבר והופכת את הווה לבלתי נסבל.
שוב מדליקה סיגריה כדי להירגע, אולי אחריה אוכל לאסוף את הזכרונות, לאגור את כל הכוח והתקווה שקיבלתי ממך ובזכותם לטפטף שמחה.
רק עוד דבר אחד, אני רוצה להגיד תודה, תודה על כל התקופה, תודה על האהבה, תודה על מה שנתת, תודה על מה שהשרשת, תודה על שלימדת ועל הזכות הגדולה להיות איתך, פשוט תודה.
וליאור גם אם אני נשברת ובוכה זה לא בגללך אתה נתת לי את האופטימיות התקווה והשמחה, ואלוהים יודע שזו לא היתה משימה קלה בשבילך, אז אני מבטיחה להיות חזקה ויודעת שאשרוד את זה בזכות מה שלמדתי ממך.
תשמור על עצמך שם למעלה, מלאך שלי, תנוח בשלום ותדע שפה למטה בכל דקה נתונה אני מתגעגעת ואוהבת אותך.
שלך לעד,
הדר
החברה מהתיכון אהל שם
החבר’ה של אוהל שם
כשאנשים דיברו על החבר’ה של אוהל שם כולם ידעו על מי הם מדברים, היינו חבורה מגובשת מאין כמוה, בלי ריבים (כמעט), בלי תככים בלי סכסוכים, היינו החבר’ה “הטובים”.
היינו חבורה קטנה שצעדה ביחד מכיתה ט’ עד יב’, חלקנו עוד הגיעו יחד מהיסודי. במהלך הדרך הצטרפו הרבה נספחים, אבל רובם לא הצליחו להחזיק מעמד ורק “הגרעין הקשה” הלך באמת לאורך כל הדרך.
אחרי התיכון התגייסנו, חלקנו הלך למסלול קרבי אולם רובנו בחרו במסלול קל יותר, תחילה התרחקנו אבל מהר מאד היציאות הסתדרו, דבר שחיזק אותנו והחזיר אותנו לתקופות הנפלאות שלנו, למכבי בימי חמישי, לכדור-סל בניצנים בשבת, לסיגריה מחוץ לבית של יאיר.
בתוך כל התקופה הזאת ל”גרעין הקשה” היה אדם אחד שהיה למעשה הלב, הוא לא היה מנהיג מוצהר או ליצן גדול אבל הוא היה הלב. הוא היה הבחור הטוב הזה שתמיד ידעת שאם הוא אתך אז יהיה בסדר, תמיד ידעת שהוא יקשיב, שהוא ייעץ, שהוא יגיד את הדבר הנכון.
כשהוא התגייס הוא החליט שהוא בוחר במסלול הקשה אז הוא הלך לצנחנים.
כשאנחנו חתמנו על ימי חופש הוא היה בשטחים, כשאנחנו ראינו מכבי הוא היה בקורס מ”כים, כשאנחנו יצאנו לעשן סיגריה הוא עלה למסייעת, כשאנחנו חיינו את החיים – הוא נהרג.
פתאום הכל השתנה והחבורה המגובשת מהתיכון נשארה ללא הדבר החשוב ביותר, ללא הלב. אנחנו שידענו תמיד שייגמר הצבא אתה תחזור, תחזור אלינו קצת שונה, קצת קשוח יותר אבל עם הלב הרחב והמבט העייף.
ועכשיו מה, חבורה של ילדים בני 20 מחפשים את עצמם, אושר הוא לא אושר, שמחה היא לא שמחה, כי הרי בכל רגע שמח אנו עוצרים לרגע מזילים דמעה ונזכרים בך הלב שלנו!
ומה נשאר לנו, זיכרונות בלב, תמונת ילדות וכמובן התמונה שנמצאת ליד המיטה של כל אחד מאיתנו עם הכיתוב:
“ליאור – בן, אח וחבר אוהבים גאים ומתגעגעים”. אז ליאור רק שתדע שהשארת מאחור חבורה של ילדים אולי ללא לב אבל עם המון גאווה אליך וגעגוע עצום.
באהבה רבה החבר’ה של אוהל שם
הספד של נוגה בהזכרה התשיעית לזכרו
אוגוסט, 2011 קצת קשה לי, שלא לומר מביך, מול כולכם פה לפנות לליאור באופן אישי (לכן גייסתי את מאיה), ולדבר עליו אני לא כל כך בטוחה שיש צורך, מכאן שנשאר לי לספר לכם רק עליי. יש אנשים בודדים שמלווים אותי בנוכחותם כמעט כל חיי וחלקם אפילו לא יודעים את זה. ליאור היה אחד מהם.באותו יום שלישי גורלי הייתי חולה ונשארתי בבית. הוקפצתי משיחת טלפון של ענבר ומאז הכל התגלגל כמו כדור שלג ענק. תוך מספר דקות כבר איכשהו חיכו חברים מחוץ לבית שלי. בדמעות ומבלי להבין כלום הזדחלנו אל עבר הבית שלו. במקביל, הוריי ארגנו לאחותי הקטנה מסיבת הפתעה ליום הולדתה העשירי. היום היא כבר חוגגת תשע עשרה. מאותו רגע התרחשו שני דברים שרק כביכול הם סותרים: הזמן קפא במקום ויחד עם זאת הוא ממשיך לנזול הלאה. הרגע הזה חילק לי את החיים ללפני ואחרי. וגם את ליאור לשניים. ליאור החבר הקיים, היש, הנוכח שליווה אותי קרוב לעשרים שנה ולליאור החסר, האין, הנעדר. כנראה שלא יכולתי לסבול את העובדה שליאור לא פה עד שמהר מאוד ההיעדרות הזו הפכה להיות נוכחת בחיי. כשאני באה לבקר פה את ליאור, בלי לדעת הוא מחזיר אותי לטראומה שחוויתי בגיל עשרים. אצלו אני תמיד נשארת אותה ילדה קטנה שמתביישת לפגוש את החברים מהתיכון. אבל כשהוא מבקר אצלי הוא גדל יחד איתי. הוא פוגש אותי בגיל עשרים ותשע. זה אבסורד. בחלקים כל כך משמעותיים, מעצבים וכואבים מחיי הוא כבר לא היה. אבל הוא גם תמיד נוכח. אי אפשר להכיר אותי היום ולא להכיר גם את ליאור. כל מי שהכיר אותי מאז, הכיר גם אותו. את שניהם. את זה מהסיפורים והחוויות שעברנו יחד ואת זה שהולך איתי כל הזמן. הוא ליווה ומלווה אותי בכל רגע. תמיד משתתף פעיל בחוויותי. לעיתים אני משתעשעת בדמיוני מה הוא היה אומר על דברים, מתי הוא היה צועק עליי להתבגר כבר ומתי היה מייעץ בחום או מצחיק אותי, לאן הוא היה נוסע לטייל, ומתי היה מוצא את האהבה שלו. מרוב שהוא תמיד איתי ושהזיכרון הוא כל כך חמקמק, לפעמים לוקח לי רגע לחשוב אם אירועים מסוימים קרו לפני או אחרי אותו רגע גורלי. במהלך תשע השנים האחרונות הוא טייל איתי בהודו פעמיים אבל גם בברזיל ובאירופה, בצפון ובדרום של הארץ ואפילו חגגנו ימי הולדת ביחד, בדיוק כמו לפני. חלקכם יכולים לחשוב שאני מדברת מתוך שיגעון, לא הגיוני ולא מסודר, אבל אני בטוחה שאתם במיעוט. יותר נוח לי לחשוב שגם אצל רובכם ליאור מבקר ומלווה אתכם לפעמים ולא סתם רבים מאיתנו מקפידים להגיע לכאן כל שנה ושנה. בגלל שהוא כבר לא פה בגופו, אז הוא פה כל הזמן. אולי כסוג של פיצוי זעיר.
יש מעטי מעט אנשים שאדם פוגש בדרך שלו אשר ביכולתם לגעת ולהשפיע על המשך קו חייהם. לעיתים רבות הדבר נעשה בכלל בתום לב ומבלי לדעת. אני אינני בטוחה כלל אם הייתה בצניעותו של ליאור היכולת לדעת ולהבין עד כמה ההיכרות איתו הייתה חשובה ומשמעותית עבורי כמו גם ההסתלקות הכל כך מהירה שלו, אך לי אין ספק כלל. כל בחירה בחיי וכל צעד שעשיתי מאותו רגע קשורים אליו באיזושהיא צורה. אני עדיין מחשיבה וסופרת אותו בתור אחד החברים הטובים ביותר שלי, בזמן הווה, ולא בכדי.
ליאור, ברצוני להודות לך מאוד על תרומתך האדירה לחיי ועל החברות ארוכת השנים שזכיתי בה ובאופן חלקי וברור שלא מספיק מספק, אני עדיין זוכה בה כל בוקר מחדש.
אוהבת המון
לתמיד, חברתך נוגה.
יאיר ווליוביץ’
ליאור
קשה להאמין שעברו כבר 3 שנים והנה אנחנו שוב כאן:
המשפחה, החברים – כולם התכנסו ורק אתה חסר. אנחנו היום בני 23 ואתה נשארת בן 20.
לא נתפס הטירוף הזה שתשאר בן 20 לנצח.
בשלוש שנים שחלפו התבגרנו, חווינו דברים ולמדנו שיעורים מהחיים, אבל שום שיעור לא יהיה קשה כמו השיעור ההוא באותו יום ארור באוגוסט 2002.
היום ההוא נחקק בזכרוננו בצורה אבסולוטית. כל אחד זוכר בדיוק את רגע הבשורה, מה עשה לפני ומה עשה אחרי. ביום ההוא הרגשנו שחיינו משתנים לנצח ואכן הם השתנו, עזבת אותנו.
אז לפעמים באמת מרגישים שהגעגוע והעצב קשים מנשוא אבל למדנו גם שמותר לבכות, מותר להוציא ואפילו רצוי.
גם אם אתה לא עונה חזרה ברור לנו שאתה שומע ויודע שיש פה חבורה מאד גדולה שתהיה לה תמיד אהבה אליך, הערכה אליך וכמובן געגוע עצום.
חושבים עליך תמיד.
החברים.
יאיר ווליוביץ’
יום חמישי 3/10/02
ליאור
כבר חודש עבר והדמעות עוד לא התייבשו,
התמונות בראש עוד חזק נראות והקולות נשמעים כאילו אתה פה איתנו היום.A_HP_036376_10[1]
הכאב קשה מנשוא ולאן שלא מסתכלים רואים את החיוך שלך.. אני מנסה להיות חזק ולא להישבר, מנסה לעכל את הידיעה הנוראה הזאת, שפשוט תלושה מהמציאות, מנסה להתעורר מהסיוט הנורא הזה שהתחיל בשיחת טלפון באמצע יום בהיר.
פתאום כל חלקיק שניה איתך נראה כמו נצח וכאילו כל דבר קטן בא לרמוז לי על העתיד הנורא העומד לבוא.
מילים לא יכולות לתאר את הכאב במקום שבא רק לצעוק ולצרוח יוצאות רק דמעות ומלמולים חסרי תוכן. אני רוצה שתדע שנגעת בי והשפעת עליי, שגרמת לי לרצות להיות בן אדם יותר טוב, בן אדם כמוך שחושב על הזולת ושלא יכול לפגוע באף אדם.
ליאור, אני מעריץ אותך על מי שהיית בחייך!
אוהבים, גאים ומתגעגעים
מידן אהרון
23.9.02
ליאור
כל מה שאגיד יהיה נדוש, אף פעם לא איבדתי חבר.
זה מוזר לכתוב משהו לזכר מישהו שאתה כל כך אוהב.
אתה כל כך חסר, אתה אף פעם לא תדע כמה שאתה חסר.
הרגעים השקטים הם הרגעים של הכי הרבה רעש.
כמו צעקה שלא יוצאת מהראש אפילו אין מילה שמתארת את ההרגשה.
אני יושב כמעט חודש אחרי מותך והמחשבה שיותר אני לא אראה אותך לא נראית לי מציאותית. יש לי תמונות שלך בראש שלא יוצאות לי מהראש, תמונות קפואות.
אני מסתובב בבסיס במקומות שהיית יושב בהם ולא מאמין.
כל כך לא מתאים לך לא להיות פה איתי, לא חלמתי שככה יראה השרות הצבאי שלי. זה תמיד נראה רחוק ולא קשור לכלום, כל הכתבות בעיתונים ובחדשות נראות כאילו זה לא מפה. ועכשיו כמעט חודש אחרי, נידמה כאילו עברה שנה ובעצם כלום לא השתנה. קשה לי לכתוב עכשיו כי אין פה פרטיות.
הכל המשיך קדימה וזה משגע אותי, אני לא מבין איך אפשר להמשיך אותו הדבר. הנגמ”ש עדיין נמצא בבסיס עם הבוץ והפריסקופים השבורים ואף אחד לא מסתכל עליו כאילו לא קרה כלום, זה סתם נגמ”ש הרוס ובעצם זה המקום הכי נורא שיכול להיות.
אני עדיין לא עליתי לנגמ”ש מאותו יום. אחי, הכל השתנה והכל נגמר ובעצם המשיך כאילו כלום לא קרה, כששקט הכי קשה, אלה הרגעים הכי רועשים שיש לי. פתאום הכל מציק ומפריע. אחי, אף פעם לא תדע כמה אתה חסר לי…
מידן
ענבר – באזכרה השמינית
ליאור היקר,
מצטערת. עדיין לא התרגלתי שאתה לא שומע, שאתה לא שותף פעיל בשיחה. אז אני אמשיך להתעלם…
כבר שמונה שנים שבהם הכל ממשיך להיות ואתה לא.
מבחינתך בוודאי אתה זורם עם ההוויה שלך ולא מוטרד מקטנות. ואני – מתנהלת בחיי, מתרגזת בפקקים, יוצאת למסיבות, לומדת לתואר השני, עובדת ומנסה להתפרנס ונפגשת עם חברים. קוראים לזה לחיות. קורה לא מעט, שאני מגיעה הביתה, עייפה מיום ארוך וחושבת שלהחליף איתך כמה מילים היה עכשיו ממש עושה לי טוב. היית צוחק עלי, שאני עדיין מתעצבנת משטויות, שאני לא נהנית מהחיים ולא זורמת ואני היית מנסה להגיד לך – שאתה לא יודע אבל בשמונה שנים – אנשים משתנים וודאי בגיל שלנו. וכן – אפילו שרוצים לא משתנים כל כך הרבה אבל מתנהלים היום אחרת. השנים היפות ההן של להיות כמעט משולל אחריות וחובות כבר לא פה. השנים האלו הן בדיוק הזמן למהר ולתכנן ולהספיק על מנת שנגיע לאיזה נקודה רחוקה של אושר וסיפוק מעצמנו. נכון שאתה מבין? הרי אתה לא היית מחוץ למשחק. גם לך היו תוכניות אבל באופן אכזרי מישהו גזל לך את זכות הבחירה. ואני מתקשה להשלים.
אז הקיץ הזה חם אפילו יותר מהקיץ ההוא העצוב שבו חדלת להיות. וברחוב יותר מכוניות ויותר פקקים. ויש פה יותר אלימות, ופחות רגעים של חסד בין אנשים אבל מה שלא משתנה זו העובדה הכול כך לא סבירה שאתה לא מתכוון לחזור ואני עם זה אני לא מוכנה להשלים. אני בשלי. מתגעגעת, מדמיינת מה היה קורה אם, משוחחת עם החברים עליך, ומנסה לחשוב ולהאמין שאם היית פה הכל היה יכול להיות נפלא.
ליאור, אינסוף קלישאות על הזמן שמקהה את הזיכרון, על שאלוהים לוקח את הטובים פעם נראו לי סתמיות. היום אני יודעת שהקלישאות נכונות – זה רק אנחנו שכבר פחות מאמינים באהבה נקייה ואמיתית שלא מביאה לנו שום תועלת למעט שמחה וכוח לקום מחר בבוקר ולחייך.
חבר שלי יקר. אתה חסר. ותחסר. תמיד.
שלך,
ענבר
אוגוסט 2010
ענבר פינצ’בסקי – דברי פתיחה באירוע לזכרו
דברי פתיחה שאמרה ענבר באירוע שנערך לזכרו במלאת חצי שנה לנופלו
הורים, בני משפחה וחברים יקרים.
אומרים שהזמן הוא הרופא הטוב ביותר – והוא מרפא כל כאב. מי שהמציא את הפתגם הזה לא הכיר את ליאור. אחרת אי אפשר להסביר את התכנסותנו כאן. כי אנחנו פה בגלל שאתה רחוק, למרות שאתה רחוק מכאן, כי אנחנו פה בגלל האהבה. האהבה שלנו אליך, האהבה שנתת לנו בחייך, ועל האהבה שמאחדת את כל יושבי המקום הזה – זו שנותנת לנו את הכוח להמשיך.
בשבוע הבא יחול יום הולדתך, ואנחנו שציינו אותה תמיד בחייך מתקשים לציין זאת במותך, אבל לא מוותרים על ההזדמנות להודות על כך שזכינו להכיר אותך ולהיות קרובים אליך גם אם גזלו מאתנו את המתנה הזו מוקדם מדי לטעמנו.
נזכור אותך מחייך ושמח וגאה במשפחתך, מחובק על ידי חבריך, ואולי כך יתאפשר לנו הערב גם לחייך ולא רק למחות דמעה…
צבימי ברנד
27.8.2003
ליאור איננו. אי אפשר להתווכח עם העובדה הזאת.
בספר שמואל א’ מסופר על שמואל הנביא שנשלח למשוח את דוד למלך על ישראל. אלוהים שולח את הנביא לבית לחם ושם הוא אמור למצוא מתוך הבנים של ישי את הבן המתאים למלוכה.
אלוהים מזהיר את שמואל הנביא, שלא יבחר סתם כך במי שנראה לו מתאים “על פני השטח”.
כדברי התנ”ך, “כי האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב”.
אנחנו, בני האדם מסוגלים לראות רק מה שלפנינו, במרחק לא גדול. בלב אנחנו מסוגלים להרגיש גם דברים נסתרים וממרחקים.
דווקא בין האיברים ה”מנוגדים” האלו – העין והלב – יש יחסי גומלין של השפעה הדדית. מה שהעין רואה – מקבל פרופורציה בלב. כשהלב מרגיש – העין מופעלת.
וליאור איננו, אנחנו רואים את הקבר לפנינו והלב מסרב לקלוט. פעם נוספת אלוהים בחר לקרב אליו בחור “יפה עיניים וטוב רואי” באזור בית לחם. אי אפשר ולא נוכל אף פעם להבין. אנחנו כולנו נתבגר וליאור ישאר בן עשרים. אין תשובה לשאלה – למה זה קרה.
אבל ליאור איננו. העיניים דומעות על העיניים היפות שלא תוספנה לראות, והלב דואב על הלב הרגיש שלא יוסיף לפעום ולהרגיש. יחד עם ההורים, האחיות, המשפחה התומכת וכל החברים אנחנו מקווים שנצליח להתרומם. שתהיינה שמחות, שיזלגו מעינינו דמעות אושר ושנחוש גאווה על שזכינו להכיר במשך עשרים שנה ילד כל כך יפה, מוכשר ומושלם.
ליאור קרוי גם משה על שם סבו – שלא הכיר, שיום השנה – היארצייט שלו – חל בדיוק ביום בו ליווינו את ליאור למנוחת עולמים. אין מקריות בעולם. ליאור עבר לעולם שכולו טוב לפגוש את הסבא שלו.
זהו. ליאור איננו. אני מבקש להקריא שיר שנכתב ע”י יחיאל מוהר לפני שלושים וחמש שנים.
בזמנו הוא הושמע עם מנגינה שבמשך כל השנה האחרונה הדהדה בראשי שוב ושוב.הוא היה/יחיאל מוהר
מכל המלים שיצאו מגדרן
בימים של גאון ויגון ותקוה.
שתי מלים יש פשוטות, איומות מכולן,
שתי מלים נוראות -הוא היה.
הוא היה נער חמד.
הוא היה מתולתל.
הוא היה שחק כדורגל וסל.
אבל כשאמרו לו לצאת – הוא יצא.
עכשיו – הוא היה.
הוא היה – לסירת.
הלב הרוטט עד נשק למדבר
ועוד אין לו י”ט,
מבאר החיים לא שתה לרויה.
עכשיו – הוא היה.
מול אש ועופרת הנער צעד ולנגה האש
את בריתנו כרת.
כך הופכים נערים כמותו אגדה.
עכשיו הוא היה, הוא היה, הוא היה.”
קוקי, חבר משפחה – באזכרה השמינית
ליאור
קשה לי להאמין שכבר 8 שנים ליאור איננו איתנו. ליאור עד היום נמצא עמוק בתוך ליבי ומחשבותיי.
הקשר המיוחד שנרקם ביני לבין ליאור התחיל דווקא כשהיה נער. אמנם ליוויתי אותו ואת המשפחה מאז שנולד, הייתי בברית המילה שלו, במסיבת בר המצווה שלו, אבל הקשר האישי שהשאיר בי חותם מיוחד הלך ונבנה בשעות של למידה משותפת, לאחר שהגיע אליי בבקשה שאכין אותו לבחינת הבגרות במדעי המחשב.
ניגשנו במרץ למלאכה ועשיתי כל אשר ביכולתי לסייע בידו. בתוך כך, מתוך ישיבה משותפת, נתגלתה בפניי נפש מיוחדת ונפלאה. למדתי להכיר את ליאור לעומק. הוא ניחן בטוב לב ובנשמה יתרה, ומעל הכל הצליח להפתיע אותי ביכולת האנליטית שהפגין, בחוכמה הבלתי נדלית שלו וביכולת שלו להעמיק בסוגיות.
במקום שאני אלמד אותו, למדנו יחד והחוויה איתו הייתה מיוחדת. לא בכל יום אני זוכה לתלמיד כמוהו. בפרקי אבות שנינו (פרק ב’ משנה ט’):
“אמר להם (רבי יוחנן בן זכאי) צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר, עין טובה. רבי יהושע אומר, חבר טוב. רבי יוסי אומר, שכן טוב. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד, רבי אלעזר אומר, לב טוב”.
רבי יוחנן בן זכאי שואל את תלמידיו: מבין שלל המידות הטובות והחשובות, מהי המידה החשובה ביותר בה ראוי לכל אחד מהם להתמקד לפי תכונותיו ואופיו על מנת להצליח? בשאלתו נוקט רבי יוחנן לשון מיוחדת: “צאו וראו”. ולכאורה כאיש בית המדרש, צריך היה רבי יוחנן לומר: היכנסו לבית המדרש ולמדו, להיכן עליהם לצאת ולראות? התשובה היא שמידות טובות אלו אינן נלמדות באופן תיאורטי מן הספר ואינן מלמדות על האדם בעודו ספון בין כתלי בית הספר או בית המדרש. מידות אלו באות לידי ביטוי בחוץ, במבחן המציאות המעשית, בהתנהלות היומיומית במעגל המשפחה החברים וכלל החברה.
ליאור ניחן בכל התכונות הללו ששאב באופן ניכר מהוריו, רקבה ויוסי: היו לו עין טובה ולב טוב, הוא היה חבר טוב חכם וכשרוני בבחינת רואה את הנולד.
את ליאור תמיד נזכור כצעיר מוכשר כשד, עם ברק נצחי בעיניים.
אוהבים ומתגעגעים מאד.
קוקי
אוגוסט 2010
רוני בירנבוים, חבר משפחה – באזכרה התשיעית
ישנם רגעים הנחקקים בראשו וליבו של אדם.
ישנם רגעים אשר לזמן שחלף מהם אין משמעות של זמן.
ישנם רגעים אשר קפאו ונשארים עמנו לעד.
את הערב של ה -27.8.2002 לא נשכח לעולם.
אנו מכירים את ליאור מיום לידתו. ילד חמוד, צנוע שקט – לפחות ליד החברים של ההורים אינו מרבה לדבר. יש לי תמונות בראש של ליאור בסחנה, ליאור השובב במנגלים הרבים שהיינו עושים יחד, ליאור המתבגר יושב לבד באוטו של אבא מנותק מכולם ומקשיב למוסיקה, ליאור לפני הגיוס וליאור כחייל בחטיבת הצנחנים.
כולנו מודעים היינו לכל צעד של ליאור בצבא שכן די היה להסתכל על יוסי ועל הגאווה שאפפה אותו כל אימת שדיבר על ליאור ועל ההתקדמות שלו בצבא. ראית בעיניים של יוסי את הגאווה ואת הנחת שיש לו ולרבקה. מה שליאור לא סיפר לנו- והוא לא הרבה לספר – יוסי היה מספר. על האימונים, על הפעולות ועל ההצלחות האישיות על הקידום בדרגות ועל כל דבר אחר שאפשר להתגאות בו.
יוסי ורבקה, “הורים ללא מנוח” המגיעים לכל חור אליו ניתן להגיע בכדי לפגוש את ליאור, עם בגאז’ עמוס – פלאפל, חומוס ועוד מיני מאכלים שכמובן תמיד הספיקו לכל החברים החיילים של ליאור.
ליאור- חשוב לנו שתדע כי הוריך , יוסי ורבקה, קורצו מחומר השמור לאנשים מיוחדים. עם כל העצב הכבד והכאב הנורא הם מקפידים לנהל אורח חיים אשר אילו היית בינינו – היית מתגאה בהם.
כשקורה כזה אסון החיים משתנים בשנייה- של ההורים , האחים, המשפחה וגם של החברים. הכל מקבל משמעות אחרת. בשבילנו, החברים, תמיד תהייה ליאור הילד, ליאור המתבגר וליאור החייל הקרבי אשר בבת אחת גדל והפך לנער מקסים ובשנייה גורלית אחת נקטע עולמך.
ברצוני להקריא שיר של משה טבנקין אשר מיטיב לתאר הכאב המתמשך:
הַשְכוֹל מִתְהַפֵּך בְּגַנֵּנוּ כְּחֶרֶב.
פּוֹקְדֵנוּ הַשְכוֹל, בֵּית-אֵם וּבֵית-אָב.
עִם שַחַר יָצָא נַעֲרֵנוּ – עִם עֶרֶב – –
בָּא בּוֹקֶר. תַּם יוֹם – הוּא לא שָב.
הָיָה נַעֲרֵנוּ – עֵץ זַיִת מַכְסִיף,
הָיָה – צַפְצָפָה חֲלוּמַת הֶעָלִים.
הָיָה נַעֲרֵנוֹ – אַלּוֹן מַעֲנִיף,
הָיָה הַתָּמִיר בּדְקָלִים !
נוֹלַד נַעֲרֵנוּ בְּצֵל הַגִּלְבּוֹעַ.
רוּחַץ נַעֲרֵנוּ בְּנַחַל חֲרוֹד.
נַעֲרֵנוּ שֶלָנוֹ הַטּוֹב, הַגָּבוֹהָּ.
אֲהַבְנוּך עַד צְחוֹק וּדְמָעוֹת !
הָיָה נַעֲרֵנוּ – שְדֵה פַלְחָה מוֹרֶקֶת.
הָיָה – עַפְעַפֵּי שַחֲרִית נִקְרָעִים.
הָיָה – כְּתִפְרַחַת תַּפּוּחַ צוֹחֶקֶת.
הָיָה הַבָּשוּם בַּפְּקָעִים !
נִגְמַל נַעֲרֵנוּ לְאוֹר וְלִתְכֵלֶת.
נוֹעַד נַעֲרֵנוּ לִשְבוֹעַ יָמִים.
נַעֲרֵנוּ הַגֵּא, נַעֲרֵנוּ בְּרוֹש-יֶלֶד,
אֵיך זָנַק מוּל חֶרְמֵש הַדָּמִים !
הָיָה נַעֲרֵנוּ – כְּאוֹרֶן הַחוֹרֶש.
הָיָה – תְּאֵנָה הַחוֹנֶטֶת פַּגִים.
הָיָה נַעֲרֵנוּ – הֲדַס סְבוּךְ הַשוֹרֶש.
הָיָה הלוֹהֵט בַּפְּרָגִים !
הָיָה נַעֲרֵנוּ – בָּבַת-יִזְרְעֶאל,
טִיפְּחוּהוּ תְּכוֹל-שַחַק, מָטָר וְשָרָב.
לְפּוֹעַל-חַיָּיו עֵמֶק-רֵעַ יִחֵל,
יִחֵל וּבָטַח. לא לַשָוְוא ! –
הָיָה נַעֲרֵנוּ – כְּצוּק הַגִּלְבּוֹעַ,
הָיָה – כִּמְעוּף נְשָרָיו נֶאְדָּר –
אַמִּיץ וְנוֹעָז וְגָבוֹהָּ-גָבוֹהָּ
עַד אַחֲרוֹן רְגָעָיו מוּל הַצָּר.
הַשְכוֹל מִסְתוֹפֵף בְּעִמְקֵי אָהֳלֵינוּ.
הָיָה בִּנְתִיבֵנוּ הַשְכוֹל כְּעָמִית –
נוֹשֵא בְּכַּפָּיו אֶל חֶשְכַת אֲבֵלֵינוּ
נֵר יָגוֹן, נֵר גָּאוֹן – אֵש-תָּמִיד.
ליאור – אוהבים גאים ומתגעגעים
תומר רפאל
27.8.09 ביקשו ממני לכתוב משהו..
אז צפיתי פעם נוספת בסרט לזכרך, בתוך שניות אותן תחושות קשות הציפו אותי.
אני מסתכל על אותן תמונות שאני מכיר כבר בעל פה וכל אחת שעוברת היא כמו עוד שריטה בלב.
אני מסתכל עלינו החברים, כל כך ילדים כל כך שונים מהיום ומסתכל עליך ואתה אותו דבר.
רק עכשיו מבינים אנחנו כמה צעירים היינו, כמה תמימים וכמה מלאי שמחת חיים.
עברנו תקופה מלאת חוויות, ריגושים התנסויות וכמובן עינו את זה בחיוך ואהבה גדולה איש לרעהו.
ועכשיו חלפו 7 שנים מאז הלכת מעימנו, 7 שנים, שליש מתקופת חייך וזה לא נתפס.
אני מנסה לדמיין אותך כעת בחיי, עדיין כחלק מהחבורה שממשיכה לרוץ יחד. במקום תחושות של כאב ואובדן אני מתמלא כעס ומירמור. אנחנו כבר מזמן לא ילדים וכבר למדנו והפנמנו את השעור הקשה מכל, שעור של אובדן.
אני לא יודע אם מתישהו נגיע לשלב של השלמה וקבלת היותך לא עימנו. אני רק יודע שמעל כל הכאב,התיסכול, המירמור והכעס תמיד חשים אנו גאווה ואולי קצת אושר, שנפלה ברשותנו הזכות, ללמוד, לצחוק, להשכיל ולגדול מאדם מדהים שמילים לא יכולות לתאר את גדולתו.
שלך תמיד
תומר רפאל בשם החבר’ה