סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
מורים מספרים

אדם קניסברגר – מנהל ביה”ס
כ”ה אדר א’ תשס”ג
27 פברואר 2003
יוסי, רבקה, קרן, ניצן, משפחת רוטשילד,
אורחים נכבדים!
לא זכיתי ללמד את ליאור, ולא זכיתי להכירו אלא מראיה בלבד, אבל שמעו הגיע לאוזני.
ברגע שהגיעה ההודעה האיומה, שליאור נגדע בדמי ימיו בתאונה מבצעית, עלתה לפני דמותו של עלם חמודות זה בהדר קומתו, בתפארת עלומיו.
לפעמים ראיתיו במסדרון הקומה השניה, נישא מחבריו, על פניו חיוך נבון ופני חבריו נשואות אליו – תמיד סובבו אותו החברים ותמיד הקשיבו לדבריו.
ליאור, למרות חייו הקצרים וראשית דרכו כבוגר הצליח להטביע את חותמו בליבות חבריו ומוריו, מכוח אישיותו, מנהיגותו ומעשיו, ולכן חסרונו הותיר חלל ריק בלבבות רבים כל כך.
ליבנו נשבר על המשפחה הנפלאה, שכל המילים שנאמר כאן לא יביאו נחמה.
משפחת רוטשילד!
את ליאור לא נוכל להחזיר לחיים, אך את דמותו ננסה יחד עמכם ועם חבריו להנציח, בטוחני שנמצא את הדרך המכובדת לעשות זאת.
משפחה יקרה, בקשה לי אליכם, אני יודע שאיבדתם בן יקר, בן נפלא ורק אתם מתמודדים עם גודל האבדה. למען זכרו ולמענכם היו חזקים!
בטוחני שליאור היה רוצה לראותכם ממשיכים כמשפחה מאוחדת, שמחה ואוהבת למרות הקושי והכאב הגדול.
יהי זכרו ברוך
אדם קניסברגר


בלהה – מחנכת
הספד לליאור אוגוסט 2012
ליאור , אותך פגשתי בפעם הראשונה כשהיית בן ארבע במועדון הספורט ספיבק. את אימא הכרתי בתקופת התיכון שם חלקנו יחד ארבע שנים את ספסל הלימודים. אימא הציגה אותך בגאווה כמו את יתר ילדיה, ומאז נפגשנו מידי שבוע במועדון, כשאני רואה אותך גדל .
חלפו השנים, גדלת, צמחת והגעת, גם אתה, כתלמיד לאהל שם. מדי פעם היה אבא ולפעמים אימא מצלצלים אלי ומתייעצים מה עושים אתך. כן, שובב לא קטן היית, ואני הייתי תמיד מרגיעה את אבא שזה בסדר, היא נורמטיבית השובבות שלך. ואז, ב-יא’ מצאנו עצמנו ביחד, באותה הכתה, אתה התלמיד ואני המחנכת, והקשר הפך צמוד יותר.
במהלך השנתיים האחרונות בתיכון התוודעתי אל מעלותיך כתלמיד, כחבר וכאדם. היית תלמיד מצטיין, ויוזם ופועל בשטח החברתי. הקשר האישי עם ההורים צבע את יחסי המורה/תלמיד בינינו בצבע שונה. אני חושבת שההכרות המשפחתית תרמה גם היא לכך שנמנעת ממשובות הנעורים שהיו מנת חלקם של תלמידים אחרים בכתה, והתנהגותך הפכה לבוגרת ואחראית, שילוב מופלא של תלמיד מצטיין ובוגרות, שאף הפתיעה את הוריך. לכן תקופת ההתבגרות עברה עליך בנועם ובכיף.
כשסיימת את לימודיך הייתי מאד גאה בך כאילו היית בני שלי. בתקופת הצבא לא היינו בקשר הדוק, אבל הקשר עם ההורים נמשך, ובכל פעם שדיברתי עם ההורים הייתי שואלת עליך, ומתעדכנת במסלול הצבאי אותו אתה עובר.
ואז הגיעה הבשורה הנוראה מכל: אני זוכרת את הערב ההוא כאילו היה זה אתמול. הטלפון, הבכי, ההתקבצות של כל החברה ליד הבית.
ומאז, עשר שנים שאנחנו מתכנסים כאן, כל 27 באוגוסט. במהלך השנים הללו מאיה, נוגה, לירון ואחרים נסעו וחזרו. ראובן, עדי ועוד כמה התחתנו. רוב החברה סיימו ללמוד ועובדים. חלקם עדיין לומדים.
אבל אתה ליאור, נשארת החייל שלא זכה להשתחרר, ללמוד, להתחתן. עתיד שאינו יכול להתגשם.
לכאורה הזמן אמור לעשות את שלו והכאב אמור להתעמעם, להפוך ניסבל. אך למעשה אין זה כך, והכאב על האובדן והשכול הוא כפצע שאינו מעלה ארוכה. פניך, ליאור, מופיעות לפני, כאילו מוקרנות על מסך: מחייך באותו חיוך מדהים.הזיכרון צובט באותו חוזק, נורא תמיד, כמו באותו ערב מקולל. אין נחמה.


בלהה – מחנכת
בלהה קויפמן – מחנכת
עברה שנה מהיום שבו צלצל הטלפון בביתי ועל הקו היה כפיר, שהודיע לי: ליאור נהרג.עברה שנה ואנחנו המשכנו בחיינו. קמנו בבוקר לעבודה וחזרנו בערב הביתה.
עשינו מה שתמיד אנחנו עושים. המשכנו בחיינו.
אבל זה לא היה אותו הדבר.
כל דבר הזכיר את ליאור:
כשנסעתי ברחוב המיתר חשבתי על רבקה ויוסי, ניצן וקרן.
כששמעתי את השם “רוטשילד”, גם אם בקשר לשדרה בתל אביב, מיד חשבתי:
ליאור.
כשפגשתי את החבר’ה מהכיתה שסיימה ב-2000, זאת כבר לא הייתה הכתה שסיימה ב-2000.
זאת היתה הכיתה של ליאור.
כשהזכרתי משהו שעשיתי בכתה מייד חשבתי לעצמי: ליאור היה שם.
כשעברתי במסדרונות ביה”ס חיכיתי לראות את ליאור מגיח, במלוא גובהו וחיוכו, מתוך הכתה שלנו או מעבר לאחר העמודים בקומה השנייה.
יום הזיכרון השנה היה שונה. בוגרי בית הספר באו לטקס כמו בכל שנה. אבל ליאור לא בא. ואנחנו קראנו את שמו בין שמותיהם של בוגרי בית הספר שנפלו.
אנחנו ממשיכים בחיינו. אבל זה לא אותו הדבר. כי כל דבר מזכיר את ליאור.בלהה


בלהה קויפמן – מחנכת
כ’ באלול, תשס”ב
ליאור תלמיד יקר שלי!
מורה נפרדת מתלמידיה בסוף י”ב, אך אף פעם אין זו פרידה ממש, כי אנו זוכים להיפגש אחר כך. גם אתה ואני נפגשנו מדי פעם בשנתיים האחרונות.
אולם היום, באתי לכאן, אל מול קברך הטרי, בכאב רב מנשוא, להיפרד ממך בפעם האחרונה, לתמיד.
וזה בלתי נתפס, בלתי אפשרי.כי אני רואה אותך בא מולי, גבוה, תמיר, כשהחיוך הנפלא שלך על פניך, ואני כמובן, מחייכת אליך, שהרי אי אפשר שלא.
שמחת החיים שלך הייתה חלק בלתי נפרד מהשיעורים ובשמחה זו שיתפת גם את חבריך הטובים והם אהבו, העריכו והוקירו אותך על כך.
אין אלו דברי מליצה בלבד: שהרי היית בולט במסדרונות ביה”ס , מוקף בחברים או בחברות, תמיד מוכן לעזור, לסייע, לתמוך. אנושי. בן אדם.
ואתמול, למשמע בשורת האיוב על מותך, התכנסו עשרות מחברייך אל מול ביתך, ממאנים להינחם.
ליאור, משכמך ומעלה היית, תרתי משמע: הן בגובהך והן באופייך ובהישגייך. היית ספורטאי מעולה וכדורסלן מצטיין. בכימיה, ובמתמטיקה וברובוטיקה, הבאת , איך החברה אומרים, רק מאיות.
בסוף י”ב העניקו לך תעודת הצטיינות בכימיה, אף על פי שגם במתמטיקה היית ראוי לה. אבל תעודת הצטיינות מעניקים רק במקצוע אחד.
ליאור,
כל שנאמר וכל שייאמר אינו יכול לבטא את תחושת הכאב, היגון והאובדן העמוקים שלי, של מוריך ושל חבריך בתיכון.
נוח בשלום על משכבך, תלמיד יקר שלי.
בלהה קויפמן
המחנכת


בשם צוות מורי “אהל שם”
(דברים שנאמרו בטקס הזכרון שנערך ב”אהל שם”)
ליאור רוטשילד, נולד בישראל ב-5.3.82
בנם של יוסי ורבקה
סיים את ביה”ס בשנת 2000 במגמה הכימית, מחזור תשנ”ט
נהרג בעת מילוי תפקידו
ליאור, או לחלופין כפי שנהגתי לכנות אותך – מר רוטשילד,
כמורה למדעי המחשב הכרתי אותך 4 שנים,
4 שנים משמעותיות בחיי כל נער ונערה.
בהתחלה, כמו רבים מחבריך ומחברותיך,
קצת מרדת, קצת השתובבת, קצת חיפשת את מקומך,
קצת לא התאים לך להיות כאן, קצת מכל דבר.
בתקופה זו, התווכחת, צחקת, למדת, כעסת, העברת ביקורת,
ולבסוף גם הצלחת, הפכת לאיש היודע לכבד ולהעריך.
כמו כל הבוגרים והבוגרות המסיימים את לימודיהם התיכוניים,
אנו המורים שמחים לשמוע על דרכם החדשה.
התחיילת, הפכת למפקד הגאה בתפקידו והנחוש להצליח בו,
אחרי זה, העץ המבטיח נגדע.
ליאור, אנו זוכים לראותכם הופכים מילדים לנערים, לחיילים ולאנשים צעירים בתחילת דרכם.
כשם שאתם לומדים מאיתנו, אנו לומדים מכם.
זכות גדולה היא זו להמשיך לראותכם בוגרים,
זכות זו, ליאור, הפכה לכאב גדול בו אני כמורה מספיד תלמיד, אשר צפיתי לו עתיד ורוד, עתיד של גילוי ותהייה, עתיד של צמיחה ופריחה.
קשה היתה לי הידיעה על מותך בטרם עת,
מחיר כבד משלמים בני משפחתך, חבריך וכל מכריך,
נכס יקר מפז, החיים, נלקחו ממך בדמי ימיך.
צוות המורים ואנוכי מרכינים ראש בפניך ובפני בני משפחתך,
מי יתן ולא יידעו עוד צער.


חמדי דרור – מורה לכימיה
ליאור בן אהוב של יוסי ורבקה אח יקר של קרן וניצן, חבר, חייל
עברו 30 ימים מאותו ערב רע והכאב אינו מרפה.קשה מאד לדבר עליך בלשון עבר, אני עדיין חושב בלשון הווה, כזו חיוניות ואנושיות באדם מקשה על הפרידה מאד.
המלים מתגמדות כאשר אני נזקק להן לתאר אותך: חכם, מבריק, גבוה, עם חיוך תמידי של טוב משוך על שפתיך.
אחת התכונות הבולטות שלך היא היכולת שלך להעניק אהבה לכולם, מה שמסביר את כמות החברים הגדולה סביבך.
סיפרתי להוריך, למשפחתך, על אותה אסיפת הורים בכיתה י’ ואתה כל כך חכם לעתים משתעמם בכיתה, מעט משתובב, ביקשת שאומר רק דברים טובים עליך לאבא. הכל כדי לגרום להם נחת.
ליאור תחושת הכעס והאובדן מתחזקות ומתגברות עם הימים.
חבר יקר כולם פה מאד מתגעגעים אליך, מתקשים להאמין, מסרבים לקבל את הגזירה הקשה.
בני משפחתך, חבריך הרבים מהתיכון ומהצבא כולם נמצאים פה מבכים את מותך בטרם עת.
ליאור אתה תישאר בזיכרוננו צעיר לנצח עם חיוך ענק.
חבר, חייל, תלמיד, נוח בשלום על משכבך כולנו פה כואבים, גאים, ומתגעגעים.
יהי זכרך ברוך.
דרור חמדי (מורה לכימיה של ליאור).


ציקי מגורי – מחנכת של ליאור
ליאור יקר שלנו
כאשר התבקשתי לומר כמה מילים, ידעתי, זה יהיה גדול עלי.
חשבתי, שלשאת את זר בית ספר יהל”ם ולהניחו על קברך הטרי, יהיה הדבר הקשה ביותר, אך עתה אני יודעת, שלשאת דברים לזכרך ולהתייחס אליך בזמן עבר קשה לא פחות.
על כן אקצר בדבריי ולא אעז לעשות זאת בע”פ משום שלא אמצא את המילים.
כבן 10 היית כאשר הכרתיך. באחת משתי כיתות ה’ שקיבלתי לחינוך.
ילד מקסים בעל חיוך מדהים שיש בו עירוב של קנטרנות וביישנות.
ילד בעל תעוזה צברית טיפוסית מעורבת בחוש הומור, חוש צדק והגיון בריא.
כל אלו ניכרו בך כבר בתחילת העשרה, ולא פעם השתקפו בכל עוזם באירוע, בדיון או בויכוח ענייני, בנושא חברתי כלשהו.
כושר מנהיגות טבעי, מולד, מנותב לאפיקים חיוביים, והישגים נאים ביותר בתחום הלימודי, הציבו אותך כאחד הבולטים בין הילדים היותר מבטיחים במחזורך. עליכם אמרנו: עוד נתגאה יום אחד שאלה היו תלמידינו.
שוב לא אכזבת וב”אהל שם” אכן גרמת לנו נחת!!
בשנה השניה עמכם, גדלה השכבה וחולקה ל-3 כיתות. כמחנכת השכבה, הוטלה עלי המשימה.
שיבצתי אותך בכתה מסוימת ושכנעתי אותך בעזרת אמך להישאר בה, וזאת כדי להמשיך ולטפח את כישוריך בתחומי הלימוד השונים, ולמען האמת גם כדי ליהנות מתלמיד בעל ייחודיות בולטת, ואתה לא איכזבת. איני בטוחה אם ירדת אז בגילך הצעיר לסוף דעתי והסכמת עם מניעיי, או אם קלטת עד כמה הערכתי ואהבתי אותך תלמידי היקר.
אך השתכנעת… כבר הזכרתי!… הגיון בריא!
ליאור רצה הגורל ובשלב מסוים התיידדת עם דורי שלי, ובמשך הזמן הפכתם לחברים טובים במיוחד. כך אני נושאת כובע שני בו התוודיתי עוד יותר מקרוב לאותו פן אנושי שבך, כאשר גדלת לעלם חמודות.
חבר בעת שמחה חבר בעת צרה כאשר אליך פונים מייד אתה חש לעזרה.
כזה הינך ילד יקר, כזה אתה בהווה ולא בעבר על אף אותה שיחת טלפון איומה, קטועה, שממשיכה להדהד באוזני מאותו יום אכזר: “אמא ליאור נהרג אני בדרך אל רבקה ויוסי”.
ליאור אני, כמו כל חבריך המדהימים וכל אותם רבים שאותך אוהבים ומוקירים,
לבטח לעד אותך לא אשכח.


רונית הראל
פברואר 2003
מהחיבור האישי שלי למשפחת רוטשילד המורחבת ולחבריו הקרובים הרבים מספור של ליאור, אני יכולה רק להצטער שלא הכרתיו אישית, אבל החלל שהוא הותיר בלב רבים רק מלמד איזה אדם איכותי, עם עוצמות ותעצומות נפש אדירים היה ליאור.
אני מקווה שזו תהיה נחמתכם שמאור החיוך הקורן שלו תשאבו כוח להמשיך הלאה – כי יש לכם בשביל מי ובשביל מה.
ואסיים בקטע מתוך שירה הכ”כ רלוונטי של המשוררת זלדה:
לכל איש יש שם…
שנתן לו אלוהים,
ונתנו לו אביו ואימו.
לכל איש יש שם…
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו.
לכל איש יש שם…
שנתן לו הים,
ונתן לו מותו.
רונית הראל

ליאור רוטשילד זל

סמ"ר ליאור רוטשילד ז"ל
1982 - 2002