אסף שובלי
ליאור רוטשילד,
5 שנים עברו מאז שהלכת, ואתה עדיין נמצא עמוק בתוך ליבי ובתוך מחשבותיי.
הרבה פעמים אני מוצא את עצמי תוהה איך החיים היו נראים אילולא הלכת.
בדבר אחד אני בטוח, חברים היינו נשארים עד היום ובוודאי שהיית מצליח בכל דרך אשר היית בוחר ללכת.
ליאור, קשה לתאר במילים את תכונותיך האצילות וכל מה שאומר לא ישקף במאומה את אשר היית.
בחור אציל נפש, בחור שקט, מלא בטוב לב ונחוש לעזור לכל אדם אשר ניקרא בדרכך, בין אם זה חבר, בין אם זה מכר ובין אם זה אדם זר.
תחושת הצדק, השוויון וכבוד האדם ליוותה אותך במהלך חייך וניתן היה לראות זאת בברור כאשר היינו בפעילות מבצעית והיית מתייחס לעצורים ולתושבי השטחים בכבוד הראוי להם ולכל אדם.
לא התביישת להעיר לנו, לחבריך, ולהעמיד אותנו במקומנו, כאשר הרגשת שאנו לא מתייחסים בכבוד הראוי אליהם.
ליאור, לא אשכח לך לעולם את העזרה הרבה שנתת לי במסעות הקשים ובשבועות השטח המפרכים שעברנו ביחד. העזרה המתבטאת הן במישור הפיזי והן במישור הנפשי.
אינני זוכר שהתלוננת אי פעם על קושי באימונים וזאת למרות שקשה היה, אפילו קשה מאוד. יחד עם זאת כדרכך, נהגת באצילות נפש, ולא התחשבת בכאבך האישי אלא תמיד דאגת לסייע ולעזור לחברך בכדי שיסיימו את המסעות או את השבועות הקשים. אני יכול להעיד כי מסעות רבים סיימתי בזכותך.
היית אוחז בידי, ופשוט סוחב אותי מטר אחר מטר קילומטר אחרי קילומטר עד אשר סיימתי את המסע.
תודה לך על כך אחי.
בתקופה האחרונה בחייך ניתן לומר שפרחת, הצטרפת לחבר’ה במסייעת והתקדמת במהירות לסגל הפיקודי שם.
אך דווקא אז נקטפת.
הותרת חור ענק בליבנו,
אחי אתה חסר לנו
תודה לך על מי שהיית
אוהב אותך ומתגעגע אליך
שובלי אסף.

חבריו מן המסלול
רוטשילד,
אנו עומדים פה כאובים, המומים ומתקשים לעכל את גודל האסון שפקד אותנו.
בתאונת נגמ”ש במהלך פעילות מבצעית אתה איבדת את חייך, ואנו איבדנו אח, חבר, ידיד נפש ומפקד בעל עתיד מזהיר.
אח יקר, בספר מסלול כתבנו שעתידך אינו ברור רק בגלל שידענו שלכל כיוון שתפנה אליו תצטיין בו, אך לא דמיינו אסון כזה.
אנו זוכרים אותך עוד בימי הטירונות, חייל שלא יודע קושי והתבכיינות מהם.
תמיד חייכת גם בזמנים קשים לך ולנו.
תמיד דאגת שלא נהיה שבוזים ועזרת לנו לצאת ממצבי רוח. אך כעת כשאנו זקוקים לך יותר מכל, אתה לא כאן איתנו לשפר את ההרגשה.
רוטשילד, לפני כשלושה שבועות מינו אותך למפקד בסגל המסייעת, אכן הבחירה היתה נכונה זאת משום שגילו את תכונותיך המשובחות ומנהיגותך. תמיד אמרת שהצבא הוא רק תחנת מעבר עבורך ובעתידך האזרחי עוד תמצא את מקומך האמיתי.
רוטשילד, אין בנו ספק שהיית מגשים את כל חלומותיך, אך עכשיו אתה כבר לא איתנו.
משפחת רוטשילד היקרה – יוסי, רבקה, קרן וניצן – אנו יודעים כי אין מלים לתאר את כאבכם ואין מלים שיוכלו לנחם. רק תדעו שגידלתם בן לגאווה, למופת ועליכם להיות גאים על כך ולזכור שאנו תמיד נעמוד לצידכם ולדרישותיכם ולעולם לא נשכח אתכם ואת בנכם היקר לנו.
חשי שלנו לא נשכח אותך לעולמים, ולעולם לא נפסיק לאהוב ולכאוב.
אוהבים לנצח
ובכל מקום
חבריך מהמסלול מחלקת “שכונה 3”
ליאור יקוטי,שלומי סוסן, אלי כהן, ליאור נהרי, רן שבתאי, עומר אלטשולר, מידן אהרון, מקס סיסטי, פרד ברלינג, אסף שובלי, יאיר סויסה, אסף בן יעקב, אייל אטד, נועם יוסף חי, גד סוונסון, אלעד יעקובסון, ארז טבת, אסף קרן, יוגב משה, ניסים אלפסי, יוסי בורדה, תומר כהן, גד אייגס, אלעד חמיאל, רועי ברקיימר, דקל זוארץ, אבישי חצור, רועי דהן, נדב חסן, מנולביץ בן, סגל, בני אלקובי, ערן אריאלי, מיכאל שץ, עמית טרש, שלומי מנחם, איתי מק

מידן – 2012
ליאור
יוסי שלח אלי מייל אם אוכל לכתוב כמה מילים עליך. וככל שניסיתי להיזכר איך היית, הבנתי שכמעט כל זיכרון שיש לי ממך הוא בעצם חוויות חיים שלי שלקחת מהם חלק יחד איתי.
ככל שניסיתי להיזכר איך היית, הבנתי שהיית שותף לכל החוויות הטובות, הרעות ובכלל שעברו עליי.
המעט זמן שבעצם הכרתי אותך באופן יחסי לחיים שלמים, שינו אותי לנצח.
היית אדם חכם, עדין, סארקסטי ואופטימי עד אין קץ שמלווה אותי תמיד.
אומרים שאפשר לחוש כמה דבר הוא באמת גדול לפי חור שהוא יוצר בהעדרו, אתה יצרת תהום.
בתקופה קצרה שליווית אותנו הצלחת להשאיר רושם עצום על המון אנשים שחלקם לפעמים פגשו בך רק לזמן קצר.
משהו ממני מת איתך באותו היום אבל משהו ממך חי איתי מאז ועד היום.

מידן
מידן אהרון
23.9.02
ליאור
כל מה שאגיד יהיה נדוש, אף פעם לא איבדתי חבר.
זה מוזר לכתוב משהו לזכר מישהו שאתה כל כך אוהב.
אתה כל כך חסר, אתה אף פעם לא תדע כמה שאתה חסר.
הרגעים השקטים הם הרגעים של הכי הרבה רעש.
כמו צעקה שלא יוצאת מהראש אפילו אין מילה שמתארת את ההרגשה.
אני יושב כמעט חודש אחרי מותך והמחשבה שיותר אני לא אראה אותך לא נראית לי מציאותית. יש לי תמונות שלך בראש שלא יוצאות לי מהראש, תמונות קפואות.
אני מסתובב בבסיס במקומות שהיית יושב בהם ולא מאמין.
כל כך לא מתאים לך לא להיות פה איתי, לא חלמתי שככה יראה השרות הצבאי שלי. זה תמיד נראה רחוק ולא קשור לכלום, כל הכתבות בעיתונים ובחדשות נראות כאילו זה לא מפה. ועכשיו כמעט חודש אחרי, נידמה כאילו עברה שנה ובעצם כלום לא השתנה. קשה לי לכתוב עכשיו כי אין פה פרטיות.
הכל המשיך קדימה וזה משגע אותי, אני לא מבין איך אפשר להמשיך אותו הדבר. הנגמ”ש עדיין נמצא בבסיס עם הבוץ והפריסקופים השבורים ואף אחד לא מסתכל עליו כאילו לא קרה כלום, זה סתם נגמ”ש הרוס ובעצם זה המקום הכי נורא שיכול להיות.
אני עדיין לא עליתי לנגמ”ש מאותו יום. אחי, הכל השתנה והכל נגמר ובעצם המשיך כאילו כלום לא קרה, כששקט הכי קשה, אלה הרגעים הכי רועשים שיש לי. פתאום הכל מציק ומפריע. אחי, אף פעם לא תדע כמה אתה חסר לי…
מידן

סג”מ נופר סלע – המ”מ
למשפחת רוטשילד באהבה רבה, סלע
רוטשילד
מאיפה להתחיל? האדם? החבר? או אולי דווקא מהחייל או המפקד? הרבה פנים שלך הכרתי ועדיין כנראה שלא את כולם, הלוואי שיכולתי להכיר יותר – הלוואי.
ממך למדתי מהי שלוות נפש, בך ראיתי חברות ונתינה, גם כשקשה ואתה יכול לנוח.
כשהגעת מקורס מכי”ם, עם שאר הליצנים, לא ידעת מה אתה רוצה, היו בפניך שתי אפשרויות – דיברת איתי והתייעצת ובסוף החלטנו שתגיע אלי ל-8. מהר מאד הבנתי שבחרנו נכון. השתלבת בצורה יוצאת מן הכלל – תמיד רצית ללמוד ודחפת את עצמך לכל פעילות. סימנתי אותך כמפקד מהר מאד – היכולת וההשקעה בלטו מעבר לצניעות, דברים כאלה קשה להסתיר. מאד הרשימו אותי הדאגה לחיילים ולחברים, דברים שהרבה מפקדים נוטים לשכוח לפעמים בלהט הפעילות – אבל אצלך האנושיות בלטה מעל הכל, היה לך יושר פנימי לא רגיל – ביקשת עוד קצת “לטחון ” עם החברה’ לפני הכניסה לסגל- רצית ללמוד עוד.
החלטנו על תקופת חניכה לפני שתיכנס רשמית- יצאת לפעילות כמפקד חוליה, מחסום, גל”ב, פטרול ועדיין התעקשת לעזור לחבריך בעבודות השוטפות – למרות שהגדרתי לך בפרוש שלא.
השתדלתי להיות צמוד אליך או להצמיד לך את אחד המפקדים הוותיקים. למדנו הרבה ביחד – לא חששת להביע דעה ולהציע הצעות, ובמקביל לקבל ביקורת כשצריך. בסוף התקופה נכנסת רשמית לסגל הפיקוד במחלקה, אני מעריך שזה היה קצת קשה ומוזר – פתאום כל האחריות מוטלת עליך – אין מישהו שיפקח עין בשטח – הבנת סוף סוף את המשמעות של להיות מפקד כששאלתי חיילים שהיו איתך במשימות – קיבלתי תגובות טובות – “הוא אולי צעיר אבל תותח” אמרו לי לא פעם – גם במחלקות אחרות הבינו מי אתה ואני זוכר לפחות מ”מ אחד שהביע בגלוי את קנאתו במחלקה שלי – בזכותך.
יומיים לפני התאונה היינו ביחד בנגמ”ש באל-חאדר – פתחנו מערכת וראיתי אותך לראשונה מיישם את מה שלמדת בקורס מש”קים – הייתי פשוט גאה.
אני לא אשכח את הדיווח בקשר – “הנגמ”ש של הכרמל התהפך ויש פצוע”.
עשיתי אחד ועוד אחד וטסתי לבסיס – בקשר שמעתי את מאמצי החילוץ ואת הבשורה הרעה מכל. הרגשתי כאילו מישהו דחף את היד שלו לתוך הגוף שלי וקרע אותו מבפנים.
אבל מה לעשות – למ”מ אסור להישבר לפני חייליו – רק בערב, כשישבתי ליד וינברג והתחלנו לעכל את מה שקרה – פתאום פרצו הדמעות. הרגשנו שנינו שמת לנו ילד – ילד שחינכנו וגידלנו – אולי רק כמה חודשים – אבל שלנו לכל דבר.
עכשיו אני רואה את חבריך מסיימים קורס סמ”בים, אותו קורס שהיית אמור לסיים ולחזור למחלקה שלי, הפעם כסמל – number two במחלקה. אין לי ספק שהיית יכול להיות סמל מעולה – היו לך את שתי התכונות שסמל לא יכול בלעדיהן – מקצועיות ואהבה לחיילים.
הרבה דברים הבנתי מאז מותך – אבל זה בינינו – דבר אחד חשוב מאין כמוהו קלטתי רק אחרי ימים ולילות של חשבון נפש, של אינסוף מחשבות וגעגועים – אתה בוודאי יודע למה אני מתכוון.
רוטשילד, אני גאה להיות המ”מ שלך – תמיד.
תמיד אזכור אותך,
בכל מקום שאלך – אתה איתי.
מתגעגע ואוהב,
סלע

עמיחי מינדב – חייל מילואים
בס”ד כ”ז אלול תשס”ב
4.9.02
לכבוד משפחת רוטשילד היקרה
שלום רב.
שמי עמיחי מינדב. שרתתי בבסיס ביתר בשבועיים האחרונים כאיש מילואים שסופח לחיילים הסדירים מגדוד 202.
זכות נפלה בחלקי במסגרת שירות זה להכיר את בנכם ליאור ז”ל.
בשבת האחרונה לפני מותו יצאתי לסיור רכוב (המכונה גל”ב) עם ליאור ששימש כמפקד הסיור. במסגרת סיור זה שומרים על הצירים בגוש עציון ועוברים בין העמדות של שאר הלוחמים מהבסיס שמפוזרים במקומות שונים.
הסיור עימו זכור לי כמאד חוויתי. בכל ביקור שלנו אצל שאר הלוחמים הוא התקבל באהבה (גם ע”י חיילים צעירים ממנו) , והשרה רוגע.
למשל: היתה מתיחות בין חיילי המחסום לבין ערבי ישראלי מקומי שהסתימה בירי באוויר כלפיו מצד חיילינו. כשהגענו למחסום ליאור הרגיע את כל הצדדים בשלווה.
במהלך הסיור הוא שילב שני טיולים נחמדים בתצפיות שולטות באזור. תצפית אחת שהוקמה ע”י הישוב אלון- שבות ותצפית שניה שממוקמת במאחז על יד נווה דניאל שבו גרים כמה אזרחים. ישבנו אצלם במשך חצי שעה בפינת הארוח שלהם. ליאור התעניין בעיסוקי האזרחים ובתוכניותיהם לעתיד בלי להכנס לשאלות פוליטיות.
במוצאי שבת היינו רעבים ונסענו לפיצריה של הישוב אפרת. מכיון שאני אדם דתי לא היה ברשותי ארנק וליאור שילם על הפיצה המשפחתית שקנינו. בתום המשמרת כשחזרנו לבסיס רציתי לשלם לו את חלקי בפיצה אולם הוא סירב בתוקף לקחת ממני כסף.
אני סמוך ובטוח שבהמשך תנציחו את מסע חייו הקצר בדרך כלשהי, לכן ראיתי צורך מיוחד להשתתף במשהו סמלי המצ”ב לעילוי נשמתו.
אני משתתף בכאב גדול בכאבכם ומאחל לכם מכל הלב שהשנה החדשה שתבוא תהיה הרבה יותר טובה מזו המסתיימת, ושלא תדעו עוד צער.
למרות הכרותנו הקצרה אזכור את ליאור תמיד.
בכאב גדול
עמיחי מינדב