שירים לזכרו
מאת: עמירם בית הלחמי
ליאור
צילום מטושטש של חייל
על נגמ"ש
שיוצא לדרכו
לנקודת המפגש
וכמו תמיד מישהו שכח
שהדרך אינה חלקה כמגשבאמצע היום כבה לו האור
השמש אבדה בדרכה את הכפר
איך לא ידע שבסוף המסלול
מחכה לו הבור
לליאור
אין סוף טלפונים
אין סוף דאגות
לא מונעות מגורל
לצחוק ולבכות
ויש אלוהים או אין אלוהים
ומי מחזיר ילדים אבודים?
ובוקר קודר וערב עצוב
חברים מספרים
ליאור – לא ישוב
ואם יש מישהו שידו יכולה
להפסיק את הדמע, להעלים הבשורה?
כי עדיין ישנם הורים, משפחה, חברים
נצמדים ל"נייד" מפחדים מבשורה
שהילד, הנער, החייל, הלוחם
יכבה כמו האור שכבה בליאור
צנחן תמיר, חיוך מקסים
ובור
מפגש אלים – הכל הפוך
לעד נזכור
ליאור
עמירם בית הלחמי (חבר של ההורים)
מאת: תומר רפאל
ליאור
מה אספר לילדים
לפתע פתאום בגיל עשרים
חרב עולמי בכמה רגעים
הלכת ממני לעולמים
פתאום בטלפון ארור אחד
התחילה לרעוד לי היד
הודיעו שנהרג החבר
אבל בשבילי היית הרבה יותר
פזמון
ברגע אחד שהנגמ"ש התהפך
ליאור פתאום הפסיק לחייך
אוי ליאור כמה שזה כואב
תדע שתמיד אותך אוהב
עכשיו בצבא יבוא לי למות
מתפלל, אולי היה זה סיוט
מבקש ממך שתתן לי כוח
להמשיך ואף פעם לא לשכוח
פזמון
דקלום
אין מנוס מלהמשיך הלאה
בזמן שליאור צופה מלמעלה
וגם אם הכאב ילך וידעך
תדע שאותך אף פעם לא נשכח.
מילים ולחן: תומר רפאל
מאת: צבימי ברנד
אתמול. אתמול ליאור נולד.
אתמול? אתמול שיחקנו עם רוצ'ה כדורגל בהפסקות של בית הספר.
אתמול שירתנו עם רבקה בצבא והכרנו לה את רוצ'ה ואותה לו, והמתנו קמעה ויצאנו והתחתנו.
אתמול ילדנו את קרן ואחר כך את ליאור ואחר כך את ניצן.
אתמול הלכנו לכדורגל ביחד עם הילדים ואחר כך הם הלכו לבד. לכדורסל.
אתמול שמענו שהוא לא גאון, אבל אני עוקב אחריו, ואני אומר לך- הוא לא לומד.
מאיפה הציונים האלה?
אתמול התגייסנו. אוגוסט? לא- נובמבר. צנחנים. רוצ'ה זה ממך, גם אתה רצית להתגייס לצנחנים. מה פתאום? הוא לא שמע על זה מילה ממני. זה לא יעזור, זה בא עם הגנים.
אתמול התחילו הדיווחים. כל יום ששי. בקביעות. קורעים לו את הצורה. השבוע היה סביר.
השבוע הוא בקרית ארבע. גם בעוד חודש. לזמן רב. תמסרו דרישת שלום. איך מגיעים?
עכשיו קורס מכ"ים עכשיו קלקיליה. טול כרם. רמאללה. עזה. חברון. דרישת שלום. הבאנו שווארמה לכל החברה. הוא לא יוצא לקצינים. לא רוצה להיות נסיך. גם יותר מאוחר לא. הוא לא ישן. יורדים על הצעירים. הוא בסגל.
היום הודיעו לנו. לחבר'ה מקצין העיר יש נסיון רב.
בלילה אנחנו מתעוררים. מנסים לדמיין את החייל הגבוה – מטר תשעים – בטח בלט כל הגובה הזה מתוך הצריח של הנגמ"ש. מה הוא נוסע אחורה ? מנסים לצעוק לו שיעצור. שיודיע בקשר פנים. שיתן פקודה לנהג. שיעצור. אי אפשר לשמוע כלום עם הרעש של הנגמ"ש. מנסים לעמוד מאחור. הוא לא מסתכל לכיוון שלנו. הוא מתהפך. עם עוד כמה שניות הוא מכניס את כל האורך שלו לתוך הנגמ"ש. למה זה כל כך מהר. שקט. דממה.
מחר. אנחנו המחר של ליאור. רבקה, רוצ'ה קרן ניצן. כולנו. כל מי שזוכר. אנחנו המחר.
המחר תלוי בנו. אלתרמן כתב בשיר בוקר "האתמול נשאר מאחורינו. אך רבה הדרך למחר".
יש המון מחר. אנחנו ביחד. נרים את הראש ונצעד לקראת המחר.
צבימי ברנד (חבר של ההורים).
מאת: דנה אמיר
2003
שיר ערש לליאור
שן ילדי
שן בשקט
לו רק יכולנו לשמור שוב את שנתך
כמו אז כשהיית ילד
ולא היתה לנו שמחה גדולה משמחתך
שן ילדי
שן ליאור
אין לילה שאינו מלא בך,
עם כל גשם שיורד
אמא ליבה יוצא אליך
ואבא מתחנן אל כל דלת שנפתחת
אולי תשוב עכשיו
אולי תשוב היום
לכן השיר הזה הוא גם במקום תפילה
שתנוח עטוף בכל אהבתנו
כי עיניך שהיו פקוחות רחב אל העולם
פקוחות עכשיו עמוק בתוך ליבנו.
מאת: עמירם בית הלחמי (2012)
אזכרה לליאור 2012
מעמקי האדמה עולות מילים
מרחפות באוויר והופכות לשירים
ורוח עוברת בין העצים
מזיזה ענפים מעלעלת עלים
שקט מופר בהמון חברים
מתאספים מסביב לשורות הסלעים
סביב, קולות בכי חרישי
ועוברת שנה וליאור בנפשי
נוכל לספר, לחבק ולגעת
תחושת כאב ועצב מבעבעת
לחפש הנתיב שיוליך את הקול
לעמקי אדמה לחדרי השאול
עשור כבר חלף, עשורים לפנינו
משפחה שבוכה על ליאור שאיננו
ושוב נחזור לפזר אותיות
לתפוש באוויר מילים ודמויות
ונניח עוד זר עוד מכתב ועוד שיר
כדי שנזכור וכדי שנזכיר
וכדי שנבין – המובן המוכר
יישאר לעולם הבן היקר
ממרחק – האור נמחק
שחור נצבע, הלב נסדק
תקווה נמוגה עתיד אבד
ליאור – אינו, זיכרו – לעד
עמירם בית-הלחמי
מאת: עמירם בית הלחמי (2011)
בקצה ההר מפציע שחר
באופק כבר קרני האור
צרצר נעור חורק כנפיים
ציפור שולה דגים ממים
ולנו אין למה ליעור
ולנו פה חסר ליאור
על שביל פרפר פורש כנפיים
על דרך ילדים רצים
עלי כותרת נפתחים
דבורה אוספת צוף פרחים
ולנו אין למה ליעור
ולנו פה חסר ליאור
עיר פותחת חלונות
בתי קפה ושולחנות
דמויות רצות ממהרות
תקוות קסומות מתפוגגות
ולנו אין למה ליעור
ולנו פה חסר ליאור
באופק אור נבלע בים
קרני שמש – צבעם הועם
האור כבה, הוא לא חזר
נדם ליבו בשביל הזר
ולנו אין למה ליעור
ולנו פה חסר ליאור
ודמעה שיצאה מכיס עיני
צללה וחרטה עוד חריץ בליבי
ושקעה בעמקי קיברו
עמירם בית-הלחמי
מאת: עמירם בית הלחמי
27.8.09
ליום הזיכרון השביעי
שבע שנים וכלום לא קורה
אוגוסט נגמר, עוד מעט היורה
הצהוב בשדות הכחול בשמים
הכל כאן משחיר במבט העיניים
שבע שנים בלי חלום על פרות
שיצאו מיאור ועמן בשורות
על שנים קצת רעות ושנים קצת טובות
ושנים שליאור לא יוכל עוד לראות
כאן אין נביא ואין מנחם,
אולי יש כתף של חבר ולוחם,
כמעט שנשכח מה קרה ב"גבעות"
שנשאר בסיפורת של מורשת קרבות
שקט, רגוע פה מסביב
וסתיו, אחריו וחורף ויגיע אביב
מן יאוש מחלחל וחורט באוויר
חדלון של תקווה, הוא היה כה צעיר.
עמירם בית הלחמי
מאת: עמירם בית הלחמי
27.8.08
ליום השנה השישי
ראיתי תמונה שאין בה חיים
יושבת על אבן שאין לה הופכין
ותמונות שכנות של פנים שהיו
גרות בסמוך מחכות שיחיו.
ראיתי הורים שאיבדו כאן חיים
של בנים ובנות שהפכו לתמונות
יבואו כל יום לחפש נחמה
שגם אלוהים לא נותן במתנה.
ומול אבן דומה לאבנים אחרות
יושב כל שנה ובוכה בדמעות
וכמו אבנים – הדמעות לא נראות
ומישהו אומר מילים, אבל לא נחמות.
לפני שש שנים לא חשבתי לראות
את כולם מסביב לִבאר הדמעות
בה אין ישועות ואין נחמות
ואיש לא יגול אבני אסונות.
עוד קצין מעוטר שוב עולה בדרגה
מניח עוד אבן על אם שכולה
כי היתה מלחמה או היה לו מבצע
התחקיר כבר נשכח, עננה כבר חלפה
עוד שנה אזכרה … עוד שנה אזכרה
וליאור שהיה יכול ויכול
נשאר פה לנצח מתחת לחול
עמירם בית הלחמי
מאת: עמירם בית הלחמי
ליאור
אתמול חלפו שלוש
מאז כיסה החול את הראש
ולמי שכאן עומד
נשאר ליאור בודד.
לא, לא ניתן לך מנוח
לא ניתן לנו לשכוח
איך נסעת על השביל
שלבור אותך הוביל.
ושוב ושוב מציק בלב
לו החלפת משמרתך
לו עיכבת מהלכיך,
דקה יותר, שניה פחות
ולא היו כאן מטפחות
לא היו פנים דומעות
לא היו שנים מתות.
כי אם אפשר היה
לתרום, לתת לך איבר
ודאי כל מי שכאן עומד
היה ראשון לך לתת
הכל כדי ששוב תהיה
ולא אנחנו כאן נבכה.
מאת: עמירם בית הלחמי
שנתיים – אוגוסט 2004
הזמן לא אומר מאומה לאיש
שחש בפנים שכואב ומרגיש
את הילד שלא הספיק להבשיל
את ליאור שהלך ומכתב לא השאיר.
והיום עבורנו הוא יום אכזרי
שהיה ציון לאיחוד משמעי
לשני זוגות שהתחילו ביחד
ושנתיים יושבים כואבים במן פחד.
כלום לא קרה שרצינו לראות
כל חלומנו היה ונשאר כה תמים
להרות לגדל להקים עוד דורות
ולחיות פה חיי בני אנוש רגילים.
ושוב אנו כאן והילד עמנו
ושוב לא קולטים איך ברח מידנו
ומה לא עשינו ואיפה פישלנו
ומה הטעות ואיך לא שמרנו.
כמו צל הוא בטח הולך לידנו
ואולי מנסה להסיר מעלינו
אחריות של הורים מפקדים, חברים
ולאומר זה קרה אל תגידו טעינו
שוב לא נחוש שוב לא נדע
מה עבר בשניה בה האדמה רעדה
שום ביאור או הסבר לא עוזר
כי הצורך לחוש את ליאור עוד בוער
וכעת הינך משוחרר ממדים
וכעת אתה משוחרר מהורים
וכעת אתה משוחרר מכולנו
אנו לא עזבנו, תמיד לידך
מנסים להבין חידת לכתך.
לא עוזר פה הזמן
לא חלקה ולא שיש
לא תפילה לא שירה
לא תמונה לא חבר
את הילד ליאור לא יחליפו שירים
ואיש לא ימציא תחליף לפנים
ושוב התיסכול ושוב אין אונים
וכמו נאלמות האותיות מהן כתבתי המילים.
עמירם בית הלחמי
מאת: עמירם בית הלחמי
עצמו העיניים נסו לדמיין
את הילד ליד, את בן השכן
עמד פה לפני שנים לא רבות
וחלם כמותכם על עתיד, מסעות
הילד הזה הקטן הצנום
הילד שבא עם חיוך לצילום
אותו האחד שהיה כה צחקן,
אותו הבדרן שהיתל בכולם
החבר שהיה תמיד לידך
בכסא המקושקש עם ילקוט מצ'וקמק
וזה שאף פעם לא הגיע בזמן
וזה שעצבן והרגיז את כולם
ואז הוא גדל והלך לצבא
ונטל על כתפיו אחריות של העם
ועבר המסלול, מעולם לא נשבר
והיה כה גאה שהוא כמו כולם
וללא התראה וללא כל סימן
פתאום מודיעים – הוא איננו – נפל !
ואין שום הסבר ואין נחמה
לא לך ולא לי לא לשום משפחה
ושוב לא תראו אותו בשכונה
ושוב לא תצאו יחדיו למסיבה
ויום ההולדת שלו השתנה
כי יום ההולדת נטמן באדמה
פתחו העיניים הביטו סביב
ותראו שחיים לא תמיד כה ברורים
וזכרו את אלו שהיו כאן לפני
וחבקו את אותם שבוכים מידי ליל
ואולי חיבוקכם האוהב התמים
ייתן עוד קצת כוח לחיות עוד ימים
עמירם בית-הלחמי
ליום הזיכרון אפריל 2004
מאת: מרקוס אורנה
ליאור
כשהעולם נעטף בשמחה ותקווה,
הופעת בעולמנו – עוטה חן ואהבה,
אביב חדש הגיח, מבעד קרעי העננים,
נסך תחושה של אושר, על פני האנשים.ביקשנו שדמותך תאיר את עולמנו,
שפע אור ושמחה – תקרין על סביבתנו.
ליאור קראנו לך – לרך הנולד,
מייחלים שתביא אתך עתיד חדש.
מרוץ חיינו לא פסק לרגע,
לנער הפכת, כי כך זה בטבע.
לפעמים גם נעצרנו, לרגע להודות,
על דמותך הצומחת, מול עינינו המשתאות.
חיוך ביישני מלא חן של נעורים,
שובב וקופצני , כך אמרו המורים.
בדרכך השקטה, לבבות קטפת,
מבלי משים – לעלם חמודות הפכת.
ביום מר נמהר , נגוז לו החלום,
אותו רקמנו בלבנו, אך תמול שלשום,
מאור פניך, שוב לא יאיר את נשמתנו,
נשארו רק זיכרונות, צרובים לנצח בנפשנו.
השארת אחריך, שובל של אהבה,
לבבות כואבים, ועצב גדול בנשמה.
תהא נשמתך חקוקה בלב אוהביך
והיא שתלווה את כולנו אחריך…
אורנה מרקוס (חברה של ההורים)
מאת: ליאת גיתאית
הלב דופק כמו משוגע,
והעיניים רק דומעות.
החזה מתפוצץ מכאב,
לא יכולה לנשום…
צועקת את שמך ליאורי,
וזועקת רק לך.
אך אין תשובה ליאורי,
אין תשובה.
כל יום נראה כמו נצח,
כל דקה כאן בלעדיך.
חושבת מה יכל להיות,
כ"כ הרבה דברים לומר.
אך אי אפשר,
ככה אי אפשר…
אוהבת רק אותך ליאורי,
אוהבת רק אותך.
מלאך יפה שלי,
איזה חיוך, אילו גומות.
זה כ"כ לא הגיוני,
זה לא מציאותי.
בוכה כל יום כמו ילדה קטנה,
לא מוכנה להאמין, לא רוצה…
רק אתה כ"כ הבנת,
רק אתה כ"כ הגנת.
חולמת רק אותך ליאורי,
חולמת רק אותך.
מה עושים כאן בלעדיך,
לא יודעת.
אין מי שייתן את התשובות,
את העצות.
למה לקחו אותך מאיתנו?
למה לקחו אותך מלאך???
בבקשה רק עוד חיבוק,
עוד נשיקה אחת.
כ"כ הרבה כאב ליאורי,
כ"כ הרבה כאב.
לא רוצה לומר שלום ליאורי,
לא רוצה להיפרד…
ליאת
מאת: חוי שיבר
27.8.2007
ליאור – עיני השקד שאמרו הכלעיניים.
עיניים חומות.
עיניים חומות וחכמות.
עיניים חומות, חכמות וחמות.
זה ליאור בשבילי.
בכל מפגש – עיניים מחייכות.
עיניים סקרניות, סורקות,
מגלות את התבונה.
חושפות את הרגישות.
כמו לא נזקק למלים
מבט עמוק שאומר
"קלטתי, אני איתך".
גם היום
5 שנים מאז עצמת את עיניך
הן מביטות בעיני.
הן מחייכות אלי.
הן מביעות הזדהות.
הן אומרות
"אני כאן, איתך"
ולמרות שאחרים לא רואים
הן מביטות מחייכות ויודעות.
יודעות שאנחנו כאן לכבודך
בשבילנו ובשבילך.
ליאור.
לרבקה ורוצ'ה בחיבוק ואהבה רבה.
מאת: זהר לינק
ליאור,
בזמן כזה, כשהלב בוכה
חייבים להחזיק חזק
שלא ליפול, להמשיך
כי כך ודאי רצית…חיים מיום ליום
הלב כואב אך ממשיכים
כי כך ודאי רצית…
איבדתי חבר, ידיד נפש, אח.
ואני נזכר בשיחה שלנו כשהיית כאן,
שאלנו את עצמנו, למה?
למה אנחנו פה, למה לא במקום אחר?
ששם נשק משמש לצייד, ולא למלחמה.
ושק"ש משמש לטיול בהרים ולא לשינה בשטח
וקפלס"ט משמש לרכיבה על אופניים ולא על נגמ"ש
והיית עונה לי תשובה של לוחם:
אנחנו נולדנו פה ולא שם ונעשה הכל כדי לשמור על המדינה שלנו.
מה שעשית בחייך יהדהד לנצח!
תמיד תישאר בלבי, תמיד!
אוהב אותך,
זהר
מאת: זהבה
אבל היה לה בן
דליה רביקוביץ
הכרות שהתחילה באמצע החורף
הבשילה בסוף האביב.
אישה חייכנית, פייסנית.
היה לה בן
שנפל.
היא אופה ומבשלת,
חצי משרה בעירייה.
צהריים תמיד מוכנים על השולחן.
וכל זאת תוך סירוב מושלם
להסתגל.
על פי דרכה, כאילו בשלווה
היא תעצור את העולם פתאום.
קשה לדעת מה היא יכולה.
מבלי לומר ממש דברים,
היא באה בדרישה.
הרי לקחו לה בן.
היא לא תצדיק בשום פנים
את הלקיחה הזאת.
מי יעז לומר לה:
עכשיו הזמן שתרחצי פנייך
ותתחזקי
מה שהיה היה.
היא יוצאת למסע מפרך מאוד.
המסע סיבובי הלוך ושוב.
במו ידיה היא חותה תחתיה גחלים
שופכת רמץ על גופה בכוונה.
היא רחל. איזו רחל?
שהיה לה בן,
והיא אומרת לו לילה וָיום
קיץ וחורף, מועדים וְחגים,
אני רחל אמא שלך,
מתוך הכרה שלמה ורצון חופשי
אין לי מנחם.
מאת: אמנון ארז
השכול שלא נגמר
ליאור היקר , אותך לא הייתה לי הזכות להכיר
אך בעקבות האסון , את הוריך הכרתי,
הרי שבע שנים אנחנו בני אותה שכונה,
כאן בשכונתנו – ההורים בני התמותה,
זכיתי להכיר את הוריך השניים
אף את ניצן ואת קרן- אחיותיך השתיים.
והלוואי שיכולתי לחוות את נוכחותך.
ע"כ כאן בבית העלמין – ליד קברך
את היכרותי אתם באתי לספר לך.
כשבן נפצע – הלב כואב,
כשבן נופל – נשבר הלב,
עם נפילת הבן – הכאב עמוק,
ושכול על בן – עמוק יותר !!!
השכול הוא שחור,
כאב- המוות יוצר – בור,
עם השכול – נגמר הצחוק,
החלל כל- כך עמוק !!!
כשהלב כל- כך כואב,
אין גם צחוק בלב,
עם הכאב הגדול והחד,
גם החיוך – נכחד !!!
כשמלחמה מתחילה,
וגם אם הלחימה חוזרת,
בצפון – " לבנון השניה "
ובדרום – "עופרת יצוקה ",
הודעת השכול – מתחדדת,
מדי מלחמה וירית עופרת,
כאב השכול – אינו עוזב,
אלא מגביר את פעימות הלב !!!
הפסקת אש – מלחמה תמה,
אף בזאת וגם אם שלום יגיע – לא תהיה נחמה,
כאב על בן שלא חזר,
שכול שלעולם לא נגמר !!
אמנון ארז – אבא של אסף אסולין – בן שכונתך 27/08/2/09
מאת: אורנה מרקוס
אורנה מרקוס
שיר לליאור רוטשילד – 9 שנים לנפילתו
אני זוכרת את הרגע בו קפא הזמן,
טלפון לאוטו, קצר ואכזר.
ליאור נהרג – שתי מלים חסרות רחמים ובלתי נתפסות,
שהולמות בך בין רגע, וללא פשרות…
אתה רוצה לצעוק, לצרוח,
לעצור את כולם,
אך מבעד לשמשת הרכב,
הוא מתנהל לו, כמקודם, העולם.
9 שנים חלפו מאז הלכת,
עלם חמודות חייכן, שעל סביבתך הקרנת:
רוך, אנושיות ואהבה,
על סובבך, חבריך ומשפחתך המקסימה.
תחושת הכאב צורבת, חלל עצום נפער,
ואין מרפא לצער, עם כל הזמן שעבר.
בכל שעל ובכל פסיעה,
בכל רגע ובכל שנייה,
כשעוצרים לפתע, ונזכרים בך,
זולגת לה לפתע הדמעה…
אתה מביט מלמעלה, נוכח ומוחשי,
ואנחנו את עצמנו שואלים:
האם זה אמיתי?
הדעת לא תופסת איך נקטף הצמח,
שבאהבה כה רבה- גדל והפך לפרח.
גלגל החיים מסתובב, הזמן אינו עוצר מלכת,
החיים מתחדשים ויפים, ועוללים קטנים נולדים.
ובתוך קלחת היצירה והחיים הזורמים,
מתעצם חסרונך ככל שחולפות השנים.
היית איתנו לתקופה כה קצרה,
אותה צבעת באור ואהבה.
אף פעם לא נשכח ליאור, את אישיותך המרשימה,
שנצרבה בלבנו כסמל ודוגמה.
לחברות, אחווה, רעות וענווה,
את שלל מעלותיך הטובות –
נזכור תמיד באהבה.
חבר ומפקד, לוחם וחייל,
אך לפני הכול – אדם.
בדבקותך במשימה עד מוות,
ציווית לנו את החיים.
אנא, שמור את אוהביך,
שם במרומים…
שיר לליאור רוטשילד – 9 שנים לנפילתו
אני זוכרת את הרגע בו קפא הזמן,
טלפון לאוטו, קצר ואכזר.
ליאור נהרג – שתי מלים חסרות רחמים ובלתי נתפסות,
שהולמות בך בין רגע, וללא פשרות…
אתה רוצה לצעוק, לצרוח,
לעצור את כולם,
אך מבעד לשמשת הרכב,
הוא מתנהל לו, כמקודם, העולם.
9 שנים חלפו מאז הלכת,
עלם חמודות חייכן, שעל סביבתך הקרנת:
רוך, אנושיות ואהבה,
על סובבך, חבריך ומשפחתך המקסימה.
תחושת הכאב צורבת, חלל עצום נפער,
ואין מרפא לצער, עם כל הזמן שעבר.
בכל שעל ובכל פסיעה,
בכל רגע ובכל שנייה,
כשעוצרים לפתע, ונזכרים בך,
זולגת לה לפתע הדמעה…
אתה מביט מלמעלה, נוכח ומוחשי,
ואנחנו את עצמנו שואלים:
האם זה אמיתי?
הדעת לא תופסת איך נקטף הצמח,
שבאהבה כה רבה- גדל והפך לפרח.
גלגל החיים מסתובב, הזמן אינו עוצר מלכת,
החיים מתחדשים ויפים, ועוללים קטנים נולדים.
ובתוך קלחת היצירה והחיים הזורמים,
מתעצם חסרונך ככל שחולפות השנים.
היית איתנו לתקופה כה קצרה,
אותה צבעת באור ואהבה.
אף פעם לא נשכח ליאור, את אישיותך המרשימה,
שנצרבה בלבנו כסמל ודוגמה.
לחברות, אחווה, רעות וענווה,
את שלל מעלותיך הטובות –
נזכור תמיד באהבה.
חבר ומפקד, לוחם וחייל,
אך לפני הכול – אדם.
בדבקותך במשימה עד מוות,
ציווית לנו את החיים.
אנא, שמור את אוהביך,
שם במרומים…