היום מלאו 21 שנים לנפילתו של ליאור בננו האהוב.
ליאור התגייס לצה"ל , ובחר לשרת שירות קרבי מלא ביחידת הצנחנים.
אנחנו מעולם לא ניסינו להשפיע עליו לאן לכוון את דרכו, אולי אפילו להיפך, העלינו בפניו את האפשרות שלאור הישגיו בלימודים אולי כדאי שיבחר ללכת לעתודה האקדמאית.
ליאור פסל אפשרות זאת לחלוטין , וכאמור, כאשר החלו הזימונים, ליאור החליט שהוא רוצה לעשות שירות משמעותי ביחידה קרבית.
לאורך כל השנים שחלפו , מאז שליאור נהרג, ולמרות הכאב והגעגועים הבלתי פוסקים שמלווים אותנו לאורך שנות חיינו, מעולם לא חשנו בייסורי מצפון, על כי לא מנענו מליאור ללכת לשירות קרבי.
כל זאת עד לשנה האחרונה, בה הקיטוב האדיר בעם שנפער, קיטוב שאולי היה קיים כל הזמן ורק לאחרונה צף .הקיטוב הזה מעלה בנו את השאלה המציקה , למה לא מנענו או ניסינו למנוע מליאור ללכת לקרבי.
גם היום, התלבטתי , האם זה נאות באזכרה להעלות את הקרע הנפער בעם, או שמא להימנע מכך.
לפני יום הזיכרון האחרון, השתתפתי בפעילות של עמותה בשם "שביל הנופלים" שמוביל אותה האלוף במילואים רוני נומה. באותה תקופה, המחלוקת בעם כבר הייתה בעיצומה, אבל טרם הגיעה לממדים של היום.
לשאלתי את רוני, האם במסגרת הפעילות שעשינו, נדבר גם על המחלוקת בעם, נעניתי כי אין בכוונתם לדבר על כך במסגרת הפעילות הזאת.
עניתי לו, כי אני מבין , את הרצון להימנע מלהכניס את המחלוקת לאירועי יום הזיכרון, אך הוספתי ושאלתי , האם לאור מה שקורה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו, לא להתייחס למחלוקת?
התשובה שקיבלתי, הייתה שאכן גם הוא שואל את עצמו, האם ניתן גם באירועים המסמלים אחדות , להתעלם ממה שקורה.
ליאור, כפי שמכירים אותו , כל אלה שהייה להם חלק בחייו, היה בחור מרשים בכל התחומים, הוא נישא לגובה של 1.87 מטר, היה בעל ראש מבריק, עם הישגים מרשימים בבית הספר ובציוני הבגרות, בעל חוש הומור, וניחן במרבית התכונות הטובות, שניתן ליחס לאנשים.
אך מעל לכל , ליאור ניחן, באהבת האדם.
החל מתקופת ילדותו , עוד בהיותו בגן הילדים, התאספו סביבו חברים שהלכו והתרבו לאורך כל השנים, ותמיד מילאו את ביתנו.
כאשר, בבית הספר היסודי, בכיתה ה או ו , הגיע ילד חדש, שעלה לארץ, ולא הכיר , אף אחד, ליאור היה זה שדאג לקלוט אותו, לחבר אותו לחבורה, ולהקנות לו הרגשת שייכות וחבירות.
לאורך כל תקופת לימודיו, בתיכון , תמיד דאג לעזור וללמד חברים שהתקשו במקצוע זה או אחר, ואף לאחר שסיים את מבחני הבגרות, עזר לחברים שעדיין לא סיימו את המבחנים.
בעת השירות הצבאי, מעולם לא התפרפר או נמנע מפעילות כלשהיא, וזאת כי לא רצה שחבריו, יאלצו למלא משימות או מטלות במקומו.
חבריו מספרים, כי כאשר מונה למפקד צעיר, למרות שהיה פטור ממטלות שהוטלו על חבריו, המשיך לסייע להם במטלות אלו.
מרבים כיום לדבר על ישראל הראשונה, או ישראל השנייה. לאיזה קבוצה לשייך את ליאור?
ליאור תמיד הסתכל לכולם בגובה העיניים.
מחמם את הלב, לראות כמה חבריו של ליאור זוכרים ממשיכים ומתגעגעים לליאור.
לפני כמה שבועות, מצלצלת אלי אמא של חבר של ליאור, ומספרת בהתרגשות כי היא נמצאת באתר ההנצחה של חללי צה"ל בירושלים, והדליקה נר לזכרו של ליאור.
לפני כ 9- חודשים, חברים של ליאור (חברים מסורתיים לא דתיים), תרמו ספר תורה לזכרו של ליאור ולזכר חבר נוסף ששירת איתם.
ספר התורה נתרם לבית כנסת בקיבוץ העוגן ,קיבוץ חילוני , שם מתגורר אחד מחבריו של ליאור.
לפני שבוע , בביקורינו השבועי בבית הקברות, מצאנו זר של חברים שבאו לפני האזכרה לפקוד את קברו עקב נסיעתם לחו"ל.
לפני כחודש, התבקשתי לספר על ליאור, לחיילי גדוד 202 בערב שערכו בבסיס האימונים שלהם בבקעה.
כאשר שאלתי, את החיילים שהתלוו אלינו, כיצד הם מרגישים, לאור הרעשים בחוץ נעניתי כי , המחלוקת לא נכנסת למסגרות שלהם.
ערב מרגש, בו נוכחתי לראות את עם ישראל ונוער ישראל , במיטבו.
לצערי, בתקופה האחרונה, המחלוקת הגיעה ופוגעת קשות, בסמל אולי האחרון שנשאר לנו, המאפיין את האחדות והרעות והוא הצבא.
אחדות העם שכל כך התגאינו בה לאורך השנים נמצאת בקריסה.
אין אף ערך אחר, לא דתי, או לאומי כלשהוא שחשוב יותר מערך האחדות.
אין לנו כל זכות קיום בלעדיה.
לזכרו של ליאור, שהחברות והרעות היוו את דרך חייו, אני מייחל , כי נדע לעצור את התפרקות עם ישראל.
ליאור, אוהבים גאים ומתגעגעים
ליאור בני האהוב
את כאב השכול אני נושאת עימי 21 שנה בוקר צהריים וערב, ההיעדרות הפתאומית שלך מחיינו מטריפה אותי, האהבה שלך למשפחה שלך כל כך חסרה ואני שואלת את עצמי איפה ישנה בעולם ילדים מושלמים כמוך. אנחנו לא מפסיקים לדמיין מה היה אילו, מה היית אומר מה הייתה עושה עם מי היית מתחתך, כמה נכדים עוד היו לנו ממך ובמה היית עוסק שהרי בתור ילד כל כך אמביציוזי הצטיינת בכל מה שנגעת ועם נתונים כמו שלך היית יכול כ"כ להצליח ולטרוף את העולם. בלעדיך הבית שהיה מלא אור, מלא חברים נשאר מיותם, זוכרת כמה סרטים ראית במרתף עם חברים לכתב וכמה מוסיקה שמעתם ביחד. לא תארתי לעצמי איך שניה גורלית אחת יכולה להפוך את החיים לעול כבד. הראש לא מבין, הפצע עדיין פתוח והצלקת בלב כואבת, איזה פספוס .השארת לנו אתגר להתמודד עם החיים הכואבים
הכבוד שזכינו מליאור כאמא ואבא הי מעל ומעבר, לא הרגשנו עם ליאור גיל התבגרות, תמיד נשמע להמלצות שלנו ללא אומר ודברים. יוסי דיבר על האהבה שהרעיף ליאור על הסובבים אותו ועל טוב ליבו ואני בחרתי להתרכז בערך של כיבוד אב ואם לו זכינו מליאור ואספר דוגמאות אחדות.
כשהייתי חוזרת בימי שלישי מהסופר עם הקניות השבועיות ליאור היה רץ מחדרו בקומה השני לעזור לי להעלות את השקיות, גם השכנה אביבה סיפרה לי לאחר מותו כי ליאור כשראה אותה נסחבת עם סלים תמיד עזר לה.
באחד הימים כשלמד לאחת הבגרויות עם כמה מחבריו, היתה סתימה בכיור, הוא עזב את חבריו ופתח את הסתימה.
בשבתות לבקשת אביו, הוא התלווה אלינו לביקורים הקבועים בבית האבות אצל סבתא יהודית למרות שהערנו אותו כ"כ מוקדם ככ מוקדם לטעמי.
כשאמא שלי נפטרה ליאור היה תלמיד כתה ח וכשהורה של אחד מחברי הכתה נפטר ותלמידי הכתה השתתפו בלוויה, הוא לא ויתר ניגש למשרד בית העלמין ושאל על מיקום קברה של סבתו ופקד את קברה.
בימי ששי כשאבא של ליאור שהה בחו"ל מטעם העבודה, הוא ביקש מליאור לחזור מוקדם כדי שלא אדאג, אני לא הבנתי למה הוא חוזר מוקדם רק בדיעבד הבנתי שיוסי ביקש ממנו והוא ציית בשקט.
כשאבא שלו היה מעשן במכונית מעולם לא העיר לו כי כ"כ כיבד את אביו לחבריו שעישנו במכונית דווקא כן העיר.
כשהיה חייל ברגילה והאוטו היה אצלו היה מציע לי שיחזיר אותי הביתה במכונית על אף שהמרחק היה כ"כ לא משמעותי.
בכל בעיית חשמל שהתעוררה בבית הוא התעניין וניסה לעזור, אמרתי לו שאם התחום כ"כ מעניין אותו אולי ילמד הנדסת חשמל.
ויש לי עוד הרבה סיפורים קטנים המעידים על האופי שלו. בחייו הקצרים הטביע חותם שלא ניתן לשכוח.
אוהבים גאים כואבים ומתגעגעים
21 שנים לנפילתו של ליאור רוטשילד – דברים לזכרו מפי אמנון ארז
הי ליאור הפעם ההורים שינו ממנהגם, אמא ואבא בדרך כלל בימי שישי אותך כאן מבקרים, והיום חרגו ממינהגם ובאו ביום ראשון לציין את יום נפילתך, וואי כבר 21 שנים מאז, מאז שקראתי את הכתבה ביום רביעי ה- 28/08/2022 בעיתון ידיעות והלב עוד פעם מתכווץ ונחמץ: "חייל צה"ל נהרג אתמול (ג') בהתהפכות נגמ"ש עליו פיקד סמוך להתנחלות בית"ר בגוש עציון. החייל, סמ"ר ליאור רוטשילד בן 20 מרמת גן, מפקד נגמ"ש מגדוד 202 של הצנחנים, הפועל באזור בית לחם, ליאור נהרג בעת שהנגמ"ש היה בנסיעה לאחור, כשהוא עצמו עומד בעמדת המפקד כשגופו בולט החוצה. הנגמ"ש נפל מטראסה והתהפך כשהוא מוחץ למוות את רוטשילד, שלושה חיילים שהיו בנגמ"ש נפצעו באורח קל". וואי, כמה קשה היה לקרוא את הכתבה. ועדיין לא הכרנו את הוריך!! ומאז למדנו להכיר אותך ליאור הצנחן הגיבור, שהוביל את חייליו חשוף בצריח !!
אחרי שבוע מאותו תאריך קשה, תוך שמשפחתך יושבים שבעה – פנתה אלינו קצינת נפגעים של הצנחנים, אורית ויינברג, וביקשה מאיתנו מנעמי וממני : אני רואה איך אתם מתמודדים בגבורה עם נפילתו של אסף שלכם, ודווקא בגלל זאת אני מעזה לבקש מכם, ללכת לנחם את משפחת רוטשילד וללוות אותם בשכול שלהם והוא קשה קשה מאוד. ומיד השבתי לה, רק אחרי חלוף החודש ובאמת ביום השלושים אחרי שרוב המנחמים עזבו את ביתכם, נכנסנו והצגנו את עצמנו כמו ערפדים, ומאז וכל יום שישי (ולא רק) אנחנו נפגשים איתם כאן, אמא ואבא יושבים על הספסלים: אבא על ספסל הברזל שהציב כאן ואמא על ספסל האבן הקרה, באים לבקר אותך והיום הם כאן בלי מחיצות ועם הרבה מוזמנים-נילווים, והם , כאילו לך אומרים: כמה התגעגענו, לא היינו פה, כבר 3 ימים !!!
ארבעתנו יושבים כאן בימי שישי יושבים וכאילו מחכים, אולי בכל זאת…מישהו יקפוץ ויברך אותנו הבאים. על פני אמא רבקה רואים את הכאב על שאיבדה אותך, את בנה אהובה, ובלי משים זולגות לה הדמעות, באה לבקר את הביקור השבועי שלה, אולי לקבל ממך סימן אחד קטן, והיא ממשיכה ומקווה, למרות שכבר הפנימה שחיבוק לא יהיה לה ולא נשיקה !!! וכך אמא מביעה את כאבה: נוצרת את הרגעים הכי יפים שלך ליאור, שתוכל להסניף אותם וזועקת בקול מדם ליבה, וכואבת את הזיכרונות. שומרת את האהבות החולפות שלה, ואת האחת שתישאר איתה לנצח, אהבתה אותך, שומרת את צחוקך המתגלגל, כשעוד היית צוחק בקול גדול, ואינה מנגבת את הדמעות שנקוו מהבור של חייה, כך היא מכנה את נפילתך. שומרת בליבה את דמותו של הילד שכבר אין לה !!! ואבא ? וואי- אבא כואב, סופג ולא מביע, מתנתק, יושב על ספסל הברזל, מתבונן במסך הקטן ושוקע ואת הצלילים בלי אוזניות – שומע, כאילו קורא תהילים בימי תפילה ותעניות ומשמיע את תפילתו לכל העולם משמיע ודומע.
ואני, כן אני יושב ממול ליד, עוצם את עיניי ורואה את שניהם כאילו שואלים: האם יקום ? אולי יצא ויגיע ? ובתקופה האחרונה גם: האם על המתרחש במדינה הזו את דעתו יביע !! אולי יקום ויאמר שלום ? או שמא יתמה וישאל מיהו היושב ממול ??? הרי אותו לא הכרתי והוא רק עכשיו שב מחו"ל !!! ורק אז הפנמתי, שליאור כבר לא…כבר 21 שנים שהוא לא…אבל בכל זאת הוא פה, לא זז ממקומו !!!
והם -שניהם יושבים, כל אחד על ספסלו, יושבים עם עיניים עצומות, ומעיניהם בלי משים -זולגות הדמעות!!! יושבים, עייפים מציפייה דוממים ונאלמים.
ומתוך חשש, קמתי על רגלי, ונוכחתי שהם בקושי נושמים אבל חיים. ובעיני רוחי ראיתי אותך ליאור, עומד לידם, גבוה ותמיר, נוכח !!! ואתה פונה אליהם בלב שקט ובלחישה, ומעביר להם ברחיפה, את מה שאמא תמיד מבקשת- את הנשיקה, ואז אחרי נשימה עמוקה, כאילו לנשום את ריח גופך, הם עוזבים ועל הלחי – הדמעה!!!
ואני ליאור, ממשיך לשבת, עד אחרי השקיעה, הרי גם השמש צריכה מעט מנוחה. ומנסה לשתף אותך, את מה שאתה ואסף בטוח יודעים, על המצב בארץ ושהמפגינים – ושאר האזרחים – בשר תותחים, כולם צועקים ודוחפים, איכס – מצב בטחוני, ומה עם יוקר המחייה, והאלימות הגואה, בכל מקום ובכל פינה, והממשלה כמו המדינה – לא יודעת משמאלה ולא מימינה, והמונים עוזבים אותה, וברוב הימים קיבלתי משניכם הנופלים אות, וע"כ לכם אנחנו ההורים וכל עם ישראל איתנו – מודים , על שנתתם את הכל למען המדינה, ואתם, רק אתם הסיבה שאנחנו לא עוזבים. ואנחנו מרגישים שאתם תמיד איתנו ההורים ואנחנו איתכם הנופלים, ונתראה שוב ביום שישי הקרוב !!!
אמנון ארז – חבר משפחה
27/08/23
ליאור יקר
אחרי הרבה שנים אני יושב לכתוב לזכרך כמה מילים.
השנה, בנר השמיני של חנוכה, היה עבורי יום מרגש במיוחד.
בבית שלי, בקיבוץ העוגן, הצלחנו להקים בית כנסת ולהכניס ספר תורה בפעם הראשונה בתולדות הקיבוץ, הספר נתרם ונכתב לעילוי נשמך ולעילוי נשמתו של נדב חסן ז"ל חברנו היקר ליחידה.
הערב הזה, היה מרגש במיוחד ונכחו בו בני משפחתך, חברים ליחידה ומשפחותיהן, בני וחברי הקיבוץ ואנשים אהובים רבים ויקרים.
חשבתי על כך, בדר"כ לא יוצא לעשות אירוע משמח לכבודך, למעט אירוע פתיחת גינת השעשועים שהוקמה להנצחתך ברמת גן, מכורח המציאות אנחנו נפגשים כאן באזכרות ובימי זיכרון, אז על כל אירוע שיש בו גם שמחה אני בוחר להגיד תודה.
אני רוצה לספר בכמה מילים על הזיכרון שלי ממך מתוקפת השירות הצבאי. אני יכול לשתף שיש לי זיכרון מאוד חזק ממך בעיקר מימי המסעות שעברנו יחד, תמיד היינו סוחבים יחד ציוד כבד מאוד, אלונקה פק"ל מים, נשקים ווסטים מלאים בציוד ועוד ועוד.
אני זוכר שתמיד דווקא אצלך למרות כל ערימות הציוד שכבר סחבת היה מקום לעוד, הגוף שלך היה משמעותי, גבוה, חסון, הידיים והרגליים הרגישו ארוכות במיוחד כאילו נזרקות מקצה לקצה ואיפשרו להכיל עוד ועוד ציוד ומשקל…
כולם בלי יוצא מן הכלל, זכו בעזרתך ובתמיכתך !
ככה אני זוכר אותך חבר יקר…
אני זוכר שהיית איש שיחה, אני זוכר שכשאני ואתה שמרנ יחד – תמיד השמירות היו מסתיימות ממש מהר, טסות…
אני זוכר הרבה רגעים של צחוק, ידעת תמיד לצחק בצחוק מתגלגל ומאידך היית נחוש מאות ובעל דעות מוצקות מול חבריך וקשוח כשצריך.
היית אדם מוסרי ובעל ערכים גבוהים ביותר.
לוחם צדק אמיתי ואמיץ
חבר אמת
מתגעגע אליך מאוד…
רועי ברקהיימר – חבר לשרות הצבאי
27/08/23
זו השנה הראשונה, שלא הגעתי לקריית שאול ביום הזיכרון.
לצערי, יום הזיכרון שעה 10:45, קריית שאול, אזור: 2 חלקה: 19, בקצה שם – בסוף בית הקברות, נמצא ביומן של כולנו כבר 21 שנים.
ככל שהתקרבה השעה לצאת, סיפרתי לעצמי תירוצים ומשכתי את הזמן בבית. עשר הפך להיות עשר ורבע, ופתאום כבר נהיה מאוחר מדי, ידעתי שאני לא אספיק להגיע בזמן לצפירה בבית העלמין. אני הרגשתי כל כך רע עם עצמי, והיה לי לא נעים מכם, רבקה ויוסי וקרן וניצן, וממך ליאור.
סליחה.
קשה לי להגיד למה, יכול להיות שזה המעבר שלי בחזרה לרמת גן לפני כמה חודשים, אבל החלטתי לשנות לוקיישן, ולבקר בתיכון שלנו.
אני הגעתי קצת לפני הצפירה, בלבוש הקבוע של יום הזיכרון בטי-שירט לבנה וג'ינס. השומר בכניסה שאל אותי מה אני עושה כאן, ואם למדתי פה. השבתי לו שכן, לפני מלא שנים, וביקשתי ממנו להיכנס "כי אני כבר פה, אולי בכל זאת?". הוא הביט בי שוב ופתח את השער הגדול בכניסה הראשית ברחוב רוקח.
זה היה הביקור הראשון שלי ב"אוהל שם" מזה 20 שנה, נכנסתי בהשתוקקות, כמו מאיה הילדה שעלתה לראשונה לכיתה ט'. כבר ממבט ראשון משהו היה אחר, בית הספר השתנה, הוא כנראה שופץ לאחרונה ונראה רענן, לא הזכיר כלל את התקופה שאנחנו למדנו שם. המסדרון בקומת הקרקע שבו בילינו במשך כמה שנים היה רחב יותר משזכרתי, ולאורכו מוקמו שולחנות עם כיסוי שחור ועליהם ספרי הנופלים בסדר כרונולוגי. תמונתך הופיעה יחסית בהתחלה, אני ניגשתי אליה בחשש, וליטפתי את פניך. פתחתי באיטיות את הקלסר העבה, היו שם העתקי מכתבים שנכתבו לך – ליאור, והוקראו פה על הקבר באזכרות ובטקסים, היה גם טקסט שגלל את סיפור חייך הקצרים מידי, ובין כל הדפים שובצו תמונות רבות עם המשפחה והחברים מבית הספר ומהתקופה בצבא. היתה גם התמונה שלנו ביאכטה בטיול השנתי באילת – איזה ילדים היינו.
הגעגוע והכאב הציפו אותי, והדמעות לא אחרו להגיע. תלמידים שהתהלכו במסדרון בהו בי במבט עצוב, היה לי ברור, שהם לא מבינים למה אני עומדת ובוכה באמצע בית הספר. אני זוכרת את עצמי בגילם, לא היה אכפת לי מיום הזיכרון, זה בסך הכל היה היום שלפני החגיגות. לצערי, מה- 27 לאוגוסט 2002, יום הזיכרון קיבל משמעות אחרת, אמיתית מאוד.
ביום הזיכרון האחרון, אני נזכרתי ברגעים היפים והשמחים שהיו לנו במשך השנים. השנה דמותך המתה, שנמצאת ללא תנועה בקריית שאול כבר 21 שנים, הוחלפה בדמותו של ליאור החי – ליאור שאהבתי, ליאור מהכיתה, ליאור מרחוב המיתר בבית הלפני האחרון, המצחיק, החכם, הגבוה וטוב הלב.
אני ראיתי אותך מתהלך מחוץ לכיתה שלנו עם ההליכה שהיתה רק שלך, כזו עם כל הגוף והזרועות הארוכות, הליכה שאפשר היה לזהות מרחוק, ונזכרתי בחברות שהיתה ביננו כל השנים, שהתחילה אז מזמן בכיתה ו'3, כשעברתי ללמוד ביהלום. אני ראיתי את הפנים הצוחקות שלך מסתכל עלי ולא אומר מילה, כשנכנסתי לבית של השכנים במקום לבית שלכם. כבר אין סיכוי שאני אשכח – 24 ג'. אני ראיתי אותך עם איפור וחצאית קצרה מחופש לכיפה אדומה, ונזכרתי כמה אהבת את חג פורים, שהתאים בדיוק לשטותניקים כמוך. אני ראיתי אותך ואת הדר ואותי צועדים לכיוון התחנה של קו 52, ובסוף הולכים ברגל עד הבית של הדר, ונזכרתי באהבה הגדולה שהיתה לכם. אני ראיתי אותנו לומדים למבחנים אצלך במרתף וגם אצל נוגה בבית, ימים שלמים של אוכל וצחוקים וקצת ממש לימודים, ונזכרתי בתחרות הלא סמויה, יש לציין, שהיתה בינינו: מי יקבל ציון גבוה יותר. אני לא יודעת אם מותר להגיד פה מעל הקבר, אבל אני אגיד בכל זאת – ליאור, אני קיבלתי נקודה יותר ממך בבגרות במתמטיקה – ניצחתי. ותראה מה זה – לשנינו אין מה לעשות עם הציון הזה. אני ראיתי אותך אז בפעם ההיא, כשנפגשנו בפסטיבל הבירה בצ'ארלס קלור כשיצאתם רבעו"ש או חמשו"ש, ולרגע אני לא דמיינתי, שזה יהיה הזיכרון האחרון שלי איתך.
ליאור, אני אוהבת אותך, גאה בך מאוד ומתגעגעת המון.
מאיה
27/08/23
עם השנים זה לא מתעמעם
עם השנים יש כאב של האין
ומה שחסר כל יום יותר
לא עוזב או נרגע, כמו לא מוותר.
אין יום שעובר בלי מחשבה
מה יכול היה להיות לו באותה השניה
היה קורה משהו אחר
כאילו היה חלום רע שעובר
האין משתלט על כל החיים
ומוחק ימים חשובים אחרים
כל אירוע נעלם, או מתאדה
אם ואילו זה לא היה קורה.
כל שנה מחדש עננים מכסים
את האור שנגוז ושוב מקווים.
מול ליאור שהיה כפרח נקטף
שישוב בעונה הבאה ויפרח.
שימרו את היופי
נצרו את האור
שהיה כל כך אופייני
לחייל ליאור.
עמירם בית הלחמי – חבר משפחה
27/08/23
