ליאור בני האהוב
23 שנים שליאור לא איתנו, כבכל שנה כחודשיים לפני תאריך האזכרה, אנחנו מתמלאים בתחושה של רגשות וחששות. ליאור חי ברגשותינו לאורך כל השנים מאז נפילתו, אפילו במידה רבה יותר ממה שהיה בחייו. אני לא יודע להסביר זאת אבל התחושה שאחרים זוכרים מאוד חשובה לנו. וכבכל שנה לפני האזכרה, אנחנו בחששות טבעיים שנובעים מכמות השנים שחלפו מאז נפילתו. ואנחנו מופתעים כל שנה מחדש לראות את המשפחה והחברים שלו ושלנו זוכרים ומוכיחים לנו פעם אחר פעם כי ליאור ממשיך לחיות בזיכרונם של כל כך הרבה אנשים. זו תחושה שמקנה לנו הרבה חום וגאווה ועל כך תודתנו לכולכם.
אני מודע לכך כי כולם לאורך השנים, גם חברים שלנו שלא הכירו מקרוב את ליאור אישית, שמעו עליו ומכירים מקרוב את כל תכונותיו, ולכן קשה לי לחדש בסיפורים על ליאור, סיפורים שלא מכירים.
כשליאור היה מגיע לחופשות הקצרות הביתה בתקופת השירות הצבאי תמיד הוא היה עסוק ומלווה בחברים, ומעט מאוד סיפורים זכינו לשמוע ממנו על מה שקורה בצבא. אך יש סיפור ספציפי שמאוד מאפיין את ליאור ולדעתי יש לו משמעות גדולה גם במלחמה שאנו נלחמים בשלוש השנים האחרונות.
כחלק מהמסלול בצנחנים ליאור וחבריו עברו אימון מתקדם במתקן האימונים חמאם אל מליח שבבקעת הירדן. באחת החופשות ליאור סיפר לי שבאחד הימים במהלך האימון ירו עליהם או היה נדמה להם שירו עליהם והיו רק יריות באוויר. כל החבר'ה קיבלו פקודה לתפוס מחסה ולירות לעבר מבנה ציבורי של הפלשתינאים שהיה באזור ונדמה כאילו משם בוצע הירי. כל החבר'ה פתחו בירי כבד לעבר המבנה, למרות שלא זיהו כל תנועה באזור המבנה. ליאור סיפר כי הוא היה היחיד שלא ירה, מכיוון שלא ראה כל מטרה לפניו ששווה לבזבז תחמושת ולירות עליה. קצת אנלוגיה למה שקורה היום, אנחנו כבר מזה זמן רב מדשדשים בבוץ העזתי ונדמה לי ואני חושב שגם לחלק גדול מעם ישראל, כי המלחמה המתנהלת היום מיותרת לחלוטין והגיע הזמן לסיים אותה. אני משוכנע לחלוטין, כי ליאור בחשיבתו החכמה , היה מסכים לחלוטין עם דעתי.
לפני כמה חודשים נפטר אלי הדוד האהוב של ליאור. ליאור כמו שאר בני הדודים העריץ את אלי ואלי התייחס אליו גם באהבה והערצה. כשליאור היה בערך בגיל 15, הוא יחד עם חברו הטוב ניר, עבדו אצל אלי בחופשת הקיץ בבניין. אלי בבדיחות אמר לליאור כאילו בסוד כי שכרו של ליאור יהיה גבוה משכרו של ניר חברו וביקש ממנו לא לספר על כך לניר. ליאור בחוש הצדק והחברות המפותח שהיה לו, כמובן התרעם על אלי ואמר כי בשום פנים אינו מוכן לכך. גם עם נכדי עידו, שעבד אצל אלי לפני כשנה יחד עם חבר טוב שלו, אלי התבדח באותה צורה וגם עידו סירב לכך מיידית. אני אתיאיסט מוחלט ולא מאמין שיש חיים אחרי המוות, אך מידי פעם עולה בי המחשבה כי אלי וליאור נמצאים ביחד בגן העדן ונהנים בכל ליבם מהחברותא ההדדית.
לפני סיום בנימה אחרת אזכיר אירוע נוסף, לפני יומיים מלאו 50 שנות נישואים לרבקה ולי. עקב סמיכות התאריכים, מאז נפילתו של ליאור אנחנו לא נוהגים לחגוג. אך גם ללא חגיגה ספציפית, אני רוצה להביע את רגשותי לרבקה והערכתי ל- 50 שנות נישואים של אהבה, חברות ואמון דדי, שהביאו לעולם את שלושת ילדינו הנפלאים ובעקבותיהם עוד ששה נכדים נפלאים עוד יותר.
ואסיים בתקווה גדולה לסיום קרוב של המלחמה וחזרתם של כל החטופים הביתה.
אוהבים גאים ומתגעגעים
אבא
ליאור אהוב שלנו
הגעגוע לליאור אין סופי, הזמן מעצים את הכאב, מעצים את החוסר ומעצים את הגעגוע ואם לומר את האמת עד היום אני לא מאמינה שזה אכן קרה.
החיים מצליחים לנגן לי רגעים שמחים מפעם לפעם, שמחה בבנות היקרות שלי קרן וניצן שמחה בששת הנכדים המוצלחים שנותנים לנו הרבה גאווה, אבל שמחה אמיתית אין. ליאור השאיר שבר בלב שלא מתאחה, הכאב הגופני חזק בעוצמתו וכל פעם שנדמה לי שקצת התאוששתי וזה קורה כשאנחנו מתנתקים אם במפגשים עם חברים קרובים או בנסיעות לחו"ל, הכאב שב ומציף.
בראש מתנגן לי השיר של עידן רייכל מגדל של אור ואני מבקשת , הלוואי תבוא בלי להודיע אבל ליאור לא חוזר, אני כמהה לדבר איתו, ללטף אותו להפיג את בדידותו אך הכל רק בדמיון, מדברת לעצמי, איך היה אילו, איזה בן היה לי היום בן 43 שנים, אבא למופת, אהוב על הסביבה שלו ובעיקר איזה שלמות משפחתית שכל כך חסרה להורים לאחיות לגיסים ולאחיינים שלו.
אני לא יכולה לרגע לשכוח את ליאור הנסיך שלנו שכל כולו היה לב ענק, כיבד אותנו, באמת זכינו, לא רצה שניפגע, התנהג תמיד כילד בוגר, לא הרגשתי אצלו גיל התבגרות, תמיד עזר, אם בענין חשמלי קטן, אם בהתקנת דיבילים בקיר לקולב בחדר שלו, אם בסחיבת סלים, אם בפתיחת סתימה בכיור בעת שנמצאים אצלו חברים, אם זה כשחזר מוקדם הביתה כשהייתי לבד, אם בביקורים אצל הסבא והסבתא ואם כאשר הציע להסיע אותי מהעבודה חזרה הביתה, כי חם בחוץ.
ליאור היה גם חבר מסור, הוא ידע מה זה להיות חבר טוב, אף פעם לא שמעתי ממנו רכילות על איזשהוא חבר/חברה, תמיד התרכז רק בצד החיובי של כל אחד מהסובבים אותו, היה לו רצון לעזור לחברים בכל מה שהוא היה יכול והיו לו יכולות, אם זה לגייס את הדוד אלי כדי לחלץ אופנוע של חבר ואם זה לעזור לחברים בלימודים, במקצועות הריאליים שכל כך הצטיין בהם.
לפני שלושה חודשים אבד לנו אלי אחי היקר הדוד של ליאור , ואני נושאת כאב של בן ואח, אח שכל כך אהב את ליאור, דאג לו בעת שירותו הצבאי, דאג לו כאילו היה אבא שלו, אמר לי בזו הלשון: "אני דואג לליאור כי הוא כל כך טוב והטובים הם הראשונים להיפגע", לא קרה שאלי לא ראה את ליאור בכל יציאה לחופשה או אפטר מהצבא, אף פעם לא פיספס את ליאור גם כשהגיע לערב אחד, תמיד התעניין, תמיד הציע לי להסיע את ליאור מתחנת הרכבת , השתתף איתנו בטקס סיום מסלול של ליאור, בערב האחרון כשליאור היה בבית בחופשה מהצבא (14/08/2002) הוא אפילו הזמין לארוחה את המשפחה המורחבת כדי לחגוג ביחד עם טל אחייני את טו באב, בדיעבד זו היתה מסיבת פרידה משפחתית מליאור.
בנוסף לכאב האישי אני גם כואבת את מה שקרה במדינה בשנתיים האחרונות , אני לא מצליחה להבין איך אפשר לאבד כ"כ הרבה ילדים ולצרף את הוריהם למעגל האכזר לשכול שלא נגמר, כל כך הרבה הורים שותפים לגורל, על השאלה הזו, אין תשובה, המוות של החיילים הצעירים הפך לשגרה, וכשאני חושבת על ההורים שלהם ואיזה מסע מפרך לכל החיים מחכה להם אני נחרדת.
על אף השנים שחלפו מאז שליאור נפל, אין שנה שאנחנו לא חווים אירוע חדש הקשור לליאור אירוע שלא ידענו עליו, עוד חוויה שהיתה לליאור, עוד סיפור קטן הקשור אליו, עוד סרט וידאו מהילדות ועוד פעילויות לזכרו הכל ביוזמת החברים הטובים, אם בגינת "ליאור" ואם בהכנסת ספר תורה על שמו ויש עוד ארוע מרגש מהשנה האחרונה, אשת החינוך הגב' עדי אשכנזי-הררי בחרה להנציח את ליאור שלנו בדרך מיוחדת , ראיינה חברים וחברות של ליאור ועיצבה אלבום לזכרו, אלבום שיוענק לנו בטקס שיערך בסמינר לוינסקי בחודש הקרוב, אני מודה לעדי שנמצאת כאן איתנו על ההשקעה העצומה לכבודו של ליאור.
ואסיים במילים ליאור, כולנו מתגעגעים, כואבים ואוהבים.
אמא
הערב הייתי באזכרה לבן דוד שלי, ליאור רוטשילד, שנפל בעת מילוי תפקידו, במהלך האינתיפאדה השנייה. כמו בכל שנה במהלך 23 השנים שעברו מאז, היו בקהל הגדול, לא רק בני משפחה, אלא גם חברים של ליאור שהכפילו את גילם, ואף יותר מכך, מאז אותו יום נורא, המשיכו בחייהם, התחתנו, גידלו ילדים, פתחו קריירות, גייסו ילדים ועדיין הם באים להיות עם המשפחה ולזכור את חברם.
לצידם, ממשיכים להגיע כל שנה, מיקי, המג"ד של ליאור ואופיר , המ"פ של ליאור. פעם הם היו מגיעים על מדים, ויכולת לחשוב שהם עושים זאת מתוקף תפקידם אבל השנים חלפו , הם התבגרו, סיימו את שירותם הצבאי ועדיין ממשיכים להגיע על אזרחי. וזה לא כל כך מובן מאליו. בימים אלה, שאנו חוזרים ודורשים מבלי תפקידים כאלו ואחרים, לגלות אחריות, זה כל כך לא מובן מאליו לראות את האנשים האלה, מגיעים שוב ושוב, מחבקים את ההורים בחום ומהווים חלק בלתי נפרד וטבעי מהאירוע. וכשאומרים מיקי ואופיר, קצת קשה לתפוס את משמעות האירוע. אבל מיקי, הוא האלוף מיקי אדלשטיין, שבמהלך עשרות השנים שלו בצבא, איבד ודאי לא מעט חיילים, ואני מניח שליאור אינו החלל היחיד שאותו הוא מסרב לשכוח. ואם נדמה לנו לפעמים שדעתם של המפקדים קלה, כשהם שולחים את בנינו לקרב, צריך רק לבוא ולראות את החום והאהבה שהאיש הזה מביא איתו כבר עשרים ושלוש שנה. ואופיר, הוא השר אופיר סופר שהיה יכול להתנהג על פי מיטב הסטיגמה שיש לנו על פוליטיקאים, להתהדר במעמדו כשר, ובארשת חשיבות, לשלוח, לכל היותר, התנצלות על כך שהוא עסוק ולא יוכל להגיע. אבל הוא בא בשקט ובצניעות, מחבק את הדוד שלי, יוסי, איש שמאל שמעולם לא הצביע לו ולעולם לא יצביע. וזה לא מעניין, לא את זה ולא את זה, וכל מה שיש ביניהם זו אהבה ואחדות גורל. הוא לא מקבל כבוד מיוחד, הוא לא עולה לנאום, ואם לא היה אחד מחייליו לשעבר, מזכיר ש"אופיר המ"פ האגדי נמצא כאן", כנראה שרוב הקהל אפילו לא היה מבחין בנוכחותו. אבל המשפחה הקרובה יודעת שהוא שם, והם קוראים לו אופיר, לא "כבוד השר" וגם הוא קורא להם בשמותיהם, שאותם לעולם לא ישכח.
והמחזה הזה כל כך עצוב, וכואב, וכל כך יפה. ובתוך כל התלונות שלנו, על כל בעלי התפקידים, וההרגל שלנו לחפש אותם בקלקלתם ולספר עד כמה הם מושחתים ועד כמה לא איכפת להם מהעם, חשבתי שכדאי לומר מילה על אלוף בדימוס ועל שר בממשלה, שהרחק מאור הזרקורים, בלי שום פרסום, בלי שום רווח אישי, הם לוקחים אחריות במובן הבסיסי ביותר על חייל שנפל במשמרת שלהם, וזוכרים להיות בני אדם, במובן הכי נעלה שיש. וכמה טוב לנו שאנשים כאלה הם חלק ממי שאנחנו.
אייל רוטשילד – בן דוד
את ליאור פגשתי ביום הראשון ללימודים באהל שם.
החברות שלנו שהתחילה כמו כל חברות של ילדים – גדלה ביחד איתנו. היא הלכה והתעצבה בטיולים, בשיחות, בלימודים, והפכה לחלק מרכזי בחיים שלי.
כשיש לך חבר כמו ליאור – אתה חושב שתמשיכו ללכת יחד עוד שנים ארוכות.
מה שאתה לא חושב עליו, זה על שיגיע היום שבו תיסע לטיול אחרי צבא והוא לא. על היום שבו תתחיל ללמוד, לעבוד, להקים משפחה – והוא לא.
ליאור נשאר בן 20.
היו לו הרבה חברים וזה לא מפתיע. הוא היה טוב בלהיות חבר. הוא היה שם באמת, עם הלב. ואני זכיתי להיות בין החברים הקרובים שלו.
באחת השיחות האחרונות שלנו, כשהוא היה בפעילות מבצעית, דיברנו בטלפון. סיפרתי לו על משהו שעברתי, והוא אמר: "אני שומר עליך פה, כדי שאתה תישן בשקט".
היום יותר מתמיד, אני מבין כמה משמעות יש למילים האלה.
תודה ליאור.
אני תמיד אוהב, גאה ומתגעגע.
יאיר.
ליאור שלנו
שוב אנחנו כאן עם שקט מוחלט בבית העלמין ובלב שלנו מתחוללת סופה. עומדים אנחנו מול האבן הקרה ומדברים אליך ועליך. אני לא יודעת אם אתה שומע אותי עכשיו, אבל אני מרגישה שאתה שומע, כי היית תמיד כזה מקשיב, נוכח גם כשאתה שקט כל כך. אני עומדת כאן היום אישה בוגרת, אבל בתוך הלב שלי עדיין שוכנת הילדה שהייתי כשנקטפת מאיתנו. הלב שלי נוצר את הרגע ההוא הפשוט קטן שלא ידעתי אז, עד כמה הוא יהיה משמעותי. אני זוכרת שנסעתי עם קרן ותומר והקפצנו לך משהו לבריכה. יצאת לרגע לחניה ואני כל כך שמחתי כשראיתי אותך. אמרתי לך שאני רוצה לבוא איתך ואמרת לי שתיקח אותי. זו לא היתה הפעם האחרונה שראיתי אותך אבל זה הזיכרון הכי חזק שמלווה אותי תמיד. רגע משותף מלא אהבה והבטחה קטנה שלא הספקנו להגשים.
לא לפני הרבה זמן אני קרן וניצן נסענו לטיול משותף באתונה, נכנסנו לחנות ספורט בשביל לקנות לעידו גופיה של איזושהי קבוצה, שאלתי את קרן בטון שקט, ובלחש זה לא מזכיר לך את ליאור. והתשובה שלה היתה מבט בוהה מעט מילים, "איך ליאור אהב כדורסל".
ליאור הלב שלך היה כל כך גדול לא רק כלפי אלא לכל מי שהיה בסביבתך. היית שקט מלא חמלה ואיכפתיות, אישיות שזוכרים כי היית פשוט שם, מקשיב מחבק, תומך בלי מילים מיותרות, כמו שהחבר'ה מאוהל שם אומרים עליך "הוא היה הלב של החבורה".
אני רוצה לספר לך על ההורים שלך. אני יודעת כמה קשה היה להם לאבד אותך, כמה הכאב עמוק ובלתי נגמר, אבל הם ממשיכים לאהוב, להחזיק פסון לא רק בשבילך אלא בשביל כולנו המשפחה שממשיכה לזכור ולהוקיר. אני רואה את האהבה שלהם בכל סיפור בכל דמעה, בכל חיבוק. תודה להם על הכח, על הנחישות ועל הלב הרחב, הם לא לבד, אנחנו איתם תמיד. שתדע שבני דודים שלך מאוחדים, שומרים אחד על השני, אני דואגת וגאה בכל אחד ואחת מהם והם גם בי. עצוב לי שאנחנו לא יכולים לדאוג לך, אלא רק להיות גאים בך ולזכור אותך לעד. לפני שלושה חודשים גם איבדנו את הדוד היקר, אלי שלנו. אני חושבת לפעמים, האם אתם ביחד עכשיו, שתי נפשות גדולות וטהורות שנקטפו מאיתנו מוקדם מדי ואולי אתם ביחד שומרים עלינו מלמעלה.
היום אני אישה נשואה עם חיים משלי ואתה בכל מחשבה בכל נשימה בכל רגע שקט אתה חלק משורשי ומזיכרונותי.
ליאור שלנו, אתה חסר, אוהבת אותך
שחר בת הדודה שלך
ליאור דודי היקר
ליאור, אני אתחיל בלהגיד שאני גאה להיות אחיינית שלך. אני לא הכרתי אותך כשהיית בחיים, אבל השארת חותם בכל כך הרבה אנשים שיצא לי להכיר אותך דרכם.
אני גאה להיות אחיינית של הבן אדם שהיית, הבן שהיית, החבר שהיית והחייל שהיית. כל פעם מחדש נשבר לי הלב כשאני חושבת על מה היה קורה אם היית עוד בחיים. אבל בשבילי כל החיים אתה מודל לחיקוי, כל פעם אני חושבת עליך ומנסה להיות יותר כמוך, מנסה להיות בן אדם קצת יותר טוב. בתקופות האחרונות של המלחמה וגם מאז שהתגייסתי אני חושבת עליך המון. הרבה חיילים נפלו, כמות לא הגיונית וכל חייל שנופל אני תמיד נזכרת בך. מכל הסיפורים ששמעתי עליך וזה שתמיד מעוד אנשים שבאים לאזכרות שלך, ועוד חברים ואנשים שכותבים ומספרים אז אני יודעת כמה אתה ליאור, חייל כל כך משמעותי לכל כך הרבה אנשים שגאים בך, אז כל פעם זה מטריף אותי מחדש לחשוב, שכל חייל אחד הוא שכול עצום וחיים מלאים בשביל המון אנשים אחרים בדיוק כמו שאתה חקוק בגאווה ומלווה במותך כל כך הרבה אנשים.
אני יודעת כמה חשוב לסבא וסבתא להנציח אותך ולדבר עליך בגאווה, אז אני רק אגיד שאני גם לקחתי בזה חלק ואספר לך שבצופים יש גדוד שקרוי על שמך, סבא אפילו בא לדבר עליך ועוד שכבה שלמה של ילדים שהיו חניכים שלי יודעים מי אתה. חברות שלי שיודעות כמה אתה חשוב לי כמה וכמה פעמים העלו אותך בשיח, כתבו ודיברו עליך ואפילו עשו עבודות הנצחה על שמך.
אז ליאור, אני תמיד אמשיך להעלות אותך בשיח ומקווה שתמשיך ללוות אותי ושאני תמיד אדע לקחת ממך את טוב הלב, החברות והטוהר כמו שכולם מספרים עליך. אני אוהבת אותך ולנצח תהיה בי תחושה של פספוס וחור בלב.
רותם אחייניתך
