ליאור בני היקר,
שבע שנים חלפו מאז אותו רגע מאז אותה בשורה.
מאז אותו יום ארור עברנו לעולם אחר שמי שנמצא בו לא צריך לתאר לו אותו,
ומי שלא נמצא בו לא יבין זאת לעולם.
מאז אותו יום אנו לא יכולים לברוח מהחלל הגדול שהותרת אחריך.
הבית שהיה כ"כ מלא בך התרוקן, הנוכחות שלך כל כך חסרה שאי אפשר לתאר.
השארת אותנו כואבים ומיוסרים, התקוות שהיו לנו נגוזו.
עוצמת האין הגדול מכה בחוזקה והלב כואב ממש מנסה להמשיך אך הגעגועים אליך קורעים את הנפש ומחייבים אותנו להשקיע אנרגיה על אנושית על מנת לשמור על שפיות, כי מה שבאמת נכון היה לעשות זה להשתגע מעוצמת האין.
ליאור, רצינו שתשרת את המדינה שמחנו שהחינוך שגדלת עליו הצליח, במשך כל שרותך הצבאי לא קיטרת תמיד ראית את החיוב בכל פעולה שעשית, הערצת את מפקדיך אהבת את חבריך אבל מאז אותו יום כל הזכרונות שינו צורה.
אתמול ניר חברך מגיל הגן היה אצלנו והרבה לספר עד כמה היית אהוב על כל כך הרבה חברים וחברות ואני שואלת איך האהבה הגדולה הזאת לא שמרה עליך איך?
ניצן אחותך אומרת לי, אמא, יש לך מחלה קלה תתגברי, ניצן אומרת מחלה קלה אבל אני מסבירה לה מחלה קשה.
רותם נכדתי שמלאו לה רק אתמול שלוש שנים אומרת לי ליאור נמצא במקום רחוק רחוק אני מסבירה לה שהוא נעלם אז היא מציעה לי "סבתא תלכי לחפש אותו".
רק האהבה שלי למשפחתי היקרה נותנת בי את הכוח להמשיך הלאה, לשמור על התקוה ולהתגבר. על תחושת הכשלון, כשלון של אמא שלא יכלה לשמור על חיי בנה אהובה בן שהיה בו הכל.
לו רק יכולתי להחזיר את הגלגל אחורה, לו רק היה אפשר להחזיר את הבן שאבד ולא יחזור.
ביקשו ממני לכתוב משהו..
אז צפיתי פעם נוספת בסרט לזכרך, בתוך שניות אותן תחושות קשות הציפו אותי.
אני מסתכל על אותן תמונות שאני מכיר כבר בעל פה
וכל אחת שעוברת היא כמו עוד שריטה בלב.
אני מסתכל עלינו החברים, כל כך ילדים כל כך שונים מהיום ומסתכל עליך ואתה אותו דבר.
רק עכשיו מבינים אנחנו כמה צעירים היינו, כמה תמימים וכמה מלאי שמחת חיים.
עברנו תקופה מלאת חוויות, ריגושים התנסויות וכמובן עינו את זה בחיוך ואהבה גדולה איש לרעהו.
ועכשיו חלפו 7 שנים מאז הלכת מעימנו, 7 שנים, שליש מתקופת חייך וזה לא נתפס.
אני מנסה לדמיין אותך כעת בחיי, עדיין כחלק מהחבורה שממשיכה לרוץ יחד. במקום תחושות של כאב ואובדן אני מתמלא כעס ומירמור. אנחנו כבר מזמן לא ילדים וכבר למדנו והפנמנו את השעור
הקשה מכל, שעור של אובדן.
אני לא יודע אם מתישהו נגיע לשלב של השלמה וקבלת היותך לא עימנו. אני רק יודע שמעל כל הכאב,התיסכול, המירמור והכעס תמיד חשים אנו גאווה ואולי קצת אושר, שנפלה ברשותנו הזכות,
ללמוד, לצחוק, להשכיל ולגדול מאדם מדהים שמילים לא יכולות לתאר את גדולתו.
שלך תמיד
תומר רפאל בשם החבר'ה
ליום הזיכרון השביעי
שבע שנים וכלום לא קורה
אוגוסט נגמר, עוד מעט היורה
הצהוב בשדות הכחול בשמים
הכל כאן משחיר במבט העיניים
שבע שנים בלי חלום על פרות
שיצאו מיאור ועמן בשורות
על שנים קצת רעות ושנים קצת טובות
ושנים שליאור לא יוכל עוד לראות
כאן אין נביא ואין מנחם,
אולי יש כתף של חבר ולוחם,
כמעט שנשכח מה קרה ב"גבעות"
שנשאר בסיפורת של מורשת קרבות
שקט, רגוע פה מסביב
וסתיו, אחריו וחורף ויגיע אביב
מן יאוש מחלחל וחורט באוויר
חדלון של תקווה, הוא היה כה צעיר.
עמירם בית הלחמי
מלים לזכרו של ליאור
שבע שנים חלפו מאז נפילתך ליאור, ודומה שמאז הזמן קפא מלכת.
הנער המוכשר, הספורטאי, החבר הנאמן, הלוחם, הבן המסור, האח האוהב,
הותיר אחריו שובל של חלומות שלעולם לא יתגשמו.
עבור משפחתך ואוהביך הרבים – החיים נחצים לשניים – לפני ואחרי נפילתך.
אני מביטה ביוסי ורבקה, חברנו הקרובים, ואני יודעת שמידי יום ביומו
הם מקבלים החלטה. להמשיך ולחיות, ולמצות, ככל שניתן, את החיים- למרות הכל.
ואני רואה על פניהם את הכאב הקשה מנשוא, אך גם את כובד ההחלטה,
הנחישות והבחירה – לדבוק בחיים. באצילות נפש הם מתמודדים עם כאבם האישי,
עם החלל העצום שהותרת אחריך, ליאור.
הוריך כמו גם אחיותיך – קרן וניצן, מסמלים את כל יופייה וטובה של הארץ הזו.
כבן למשפחה חמה, מלוכדת וערכית אין פלא שהיית מבורך בכל כך הרבה מעלות
אנושיות.
הותרת אחריך משפחה גדולה וכואבת, אך בשום אופן לא משפחה מפורקת.
ליאור
אתה איננו, אך נמצא כאן כל הזמן: במחשבות, בלב, בתודעה ובזיכרון.
אתה חקוק בלב המשפחה והחברים בשמחות ובעצב, בחולין ובחגים, בשגרה ובמועד,
בבית ובנסיעות, בעבודה ובבילוי. כל הזמן אתה שם, מוחשי וממשי. הזמן אינו משכיח
את דמותו של הבן שנפל, ולא מקהה את תחושת הכאב. רק מעצים את החלל שהותרת אחריך.
לנצח תישאר נער הבלורית יפה העיניים, ששמו חקוק באבן הזיכרון, ושמו צרוב
בנשמות אוהביו. ליאור – אף פעם לא תמות בלב אוהביך.
תמיד תהיה שם איתם. באושרם ובכאבם.
זוכרים אותך בגעגועים.
אורנה מרקוס בשם המשפחה והחברים.
השכול שלא נגמר
ליאור היקר , אותך לא הייתה לי הזכות להכיר
אך בעקבות האסון , את הוריך הכרתי ,
הרי שבע שנים אנחנו בני אותה שכונה ,
כאן בשכונתנו – ההורים בני התמותה ,
זכיתי להכיר את הוריך השניים
אף את ניצן ואת קרן- אחיותיך השתיים .
והלוואי שיכולתי לחוות את נוכחותך.
ע"כ כאן בבית העלמין – ליד קברך
את היכרותי אתם באתי לספר לך .
כשבן נפצע – הלב כואב ,
כשבן נופל – נשבר הלב ,
עם נפילת הבן – הכאב עמוק ,
ושכול על בן – עמוק יותר !!!
השכול הוא שחור ,
כאב- המוות יוצר – בור ,
עם השכול – נגמר הצחוק ,
החלל כל- כך עמוק !!!
כשהלב כל- כך כואב ,
אין גם צחוק בלב ,
עם הכאב הגדול והחד ,
גם החיוך – נכחד !!!
כשמלחמה מתחילה ,
וגם אם הלחימה חוזרת ,
בצפון – " לבנון השניה "
ובדרום – "עופרת יצוקה ",
הודעת השכול – מתחדדת ,
מדי מלחמה וירית עופרת ,
כאב השכול – אינו עוזב ,
אלא מגביר את פעימות הלב !!!
הפסקת אש – מלחמה תמה ,
אף בזאת וגם אם שלום יגיע – לא תהיה נחמה ,
כאב על בן שלא חזר ,
שכול שלעולם לא נגמר !!
אמנון ארז – אבא של אסף אסולין – בן שכונתך 27/08/2/09
