8 שנים עצובות בלעדיך / אמא
ליאור
שמונה שנים עצובות בלעדיך
שמונה שנים מאז אותו רגע מצמרר מאז אותה בשורת איוב בשורה שטלטלה את חיינו ושינתה אותנו.
חסרונך מלווה אותנו כמו צל בכל מקום
תחושת הכאב והגעגועים אליך צורבת את ליבנו בכל שעה ביום ובלילה.
בכל מקום בו אני עוברת מיד עולה הזכרון שלך,
קמה בבוקר החדר שלך כאילו מחכה לך
עוברת בתחנת קו 67 רואה אותך רץ ע”מ להספיק לעלות לאוטובוס
רואה חייל עם כומתה אדומה נזכרת בך
עוברת ליד בי”ס “אוהל שם” נזכרת בשמחת החיים ובאושר שניבט מפניך במסיבת הסיום האחרונה
יוצאת למפגשים המשפחתיים בשבתות ובחגים כואבת ומתייסרת בחסרונך
ליאור היית כ”כ אהוב, כ”כ צנוע, כ”כ יפה, כ”כ חכם, בן אדם עם שמחת חיים, חיוך עם שתי גומות של חן, היה לך לב עם נשמה, ידעת לעשות רק מעשים טובים, היית לי בן מקשיב מחזיר אהבה בדרך המיוחדת שלך, ניסית כ”כ לא להטריד אותנו בהתעסקות שקשורה אליך ביומיום אך לא ידעת, לא ידעת כמה התעסקות אין סופית תשאיר לנו עם מותך הפתאומי, עם קבלת ההודעה ביום שלישי אחה”צ ביום שכולו היה ציפייה לחזרתך מהצבא בעוד יומיים ביום חמישי “מוקדם” כפי שהבטחת לי אך לא קיימת.
אמא של חייל מגדוד 202 שבנה אך השתחרר לפני כשבוע קראה באתר האינטרנט אודותיך וכתבה לי “לא הפסקתי מלמרר בבכי על האוצר שנלקח מכם כ”כ בפתאומיות כ”כ באכזריות”
אכן ליאור היית אוצר לזמן מוגבל ובגלל מה שהיית אני לא מצליחה להשלים עם העלמותך, אני חיה במעין תחושה פנימית שאתה איתנו ולא באמת נהרגת, אני לא מפסיקה לדמיין את המשך חייך, הצלחה בכל, הצלחה בלימודים, חתונה, ילדים, חברים מדהימים, משפחה אוהבת, רואה אותך משחק עם רותם ועידו מאושר עד השמיים, רואה אותך משוחח עם אבא שלך שהיה לך כחבר קרוב, רק מי שהכיר אותך ואותו יודע כמה אבא אוהב היה לך, אהבה ללא גבולות, אך הכל נקטע נקטע באכזריות, הפרידה הזו בלתי נתפסת, הפרידה הזו עצרה את חיינו. הפרידה הזו שינתה הכל, בלעדיך שום דבר כבר לא אותו ובלעדיך שום דבר גם לא יהיה אותו דבר.
נזכור אותך בליבנו לעד
אמא
27.08.2010


אבא מספר
ליאור אוהבים גאים ומתגעגעים
במהלך השבעה הפיצו חבריך סטיקר עם הכתובת אוהבים גאים ומתגעגעים, אני הייתי מוסיף אוהבים גאים מתגעגעים וכואבים.
אנו לא אנשי מילים, אך במהלך השנה האחרונה הבנו איזה עוצמת רגשות חבויה מאחורי המילים הללו.
ליאור כבר כמה שבועות אני מנסה לחשוב מה לכתוב ולהקריא ביום השנה ואיני מוצא את המילים.כבעבר כן גם עכשיו אני חש ומרגיש כי קטנות המילים וכל מה שיאמר יכול רק לגמד את הרגשות והתחושות העומדות באמת מאחורי מילים אלו.
במערכת היחסים המשפחתית שלנו אף פעם לא נזקקנו למילים על מנת להביע רגשותינו האחד כלפי השני ותמיד ידעתי כי תחושה זו משותפת לכולנו.
ליאור בורכת בכל התכונות הטובות, יופי, גובה, שכל, יושר, חוש צדק, חוכמת חיים ועוד אך בשנה האחרונה נוכחנו כי הצניעות, החברות ואהבת האדם אלו התכונות המאפיינות אותך יותר מכל.
הישגך היו מעל ומעבר אך מעולם לא הפכת אותם לדגל.
באחת השיחות עם החברים אמא מתפלאת ואומרת כי מעולם לא ידעה כי הישגיך הינם מעבר להישגי חבריך ותמיד חשבה כי הישגך מייצגים את ההישגים של כולם במסגרת בה היית.
מעולם לא הצגת זאת אחרת.
החברות ואהבת האדם היוו את הערך העיקרי שלפיו התנהלו חייך.
רק בן עשרים ומדהים לגלות כמה נגעת והשפעת על חייהם של רבים מחבריך וחברותיך. לא אוכל לבטא זאת טוב יותר מאשר התיאור של חבריך; לא מנהיג מוצהר או ליצן גדול אך היית הלב של החבורה, אותו אחד שתמיד ידעו כולם כי אם הוא איתך אזי יהיה בסדר, תמיד ידעת שהוא יקשיב שהוא ייעץ ושהוא יגיד את הדבר הנכון.
אוהבים גאים מתגעגעים וכואבים – ליאור ככל שגדולה הגאווה מתעצמת תחושת הכאב.
קשה לתאר את תחושת האושר והשלמות ששררה במשפחתנו הקטנה עד לפני שנה. תחושה שנבעה מכך שידענו בביטחון מלא כי אתה קרן וניצן כל כך גאים ואוהבים אותנו והאחד את השני.
הגאווה גדלה והכאב מתעצם כאשר בשנה האחרונה אנו שומעים שוב ושוב סיפורים מפי חבריך עד כמה היית גאה ואוהב את משפחתך. חבריך מתארים לנו כמה התפלאו על מערכת היחסים החברית והאוהבת שכל כך בלטה בסיפוריך על משפחתנו.
ליאור השארת אותנו חסרים את השלמות שהיתה מנת חלקנו כמשפחה קטנה ואוהבת.
ליאור קרן וניצן, אמא ואני מבטיחים כי נעשה ככל יכולתנו על מנת שתוכלו להמשיך להיות גאים במשפחתנו.
למשפחה ולחברים הקרובים שלנו, של ליאור קרן וניצן, איננו יכולים לחשוב כיצד היינו עוברים שנה קשה זו בלעדיכם.
לאורך השנה כולה הייתם עימנו ללא הפסקה וכמעט לא היה רגע שבו נשארנו לבד. נוכחנו לדעת כי לא רק חיינו השתנו אלא גם חייכם.
אומר רק זאת כי זכות גדולה היא לנו ולילדינו להיות חלק ממשפחה שכזאת עם חברים שכאלה.


אורנה – באזכרה העשירית
ליאור אחיין יקר ואהוב,
10 שנים עברו
ועדיין מהדהדת זעקת ההודעה על מותך,
בלב כל אחד מאיתנו.
אנו המשפחה המורחבת כואבים את חסרונך
ואוספים כל ספור. אנקדוטה, שיר שאהבת
כדי להרחיב ולו במעט את רקמת חייך הקצרים.
כל ידיעה מצטרפת למה שאנחנו בהחלט כבר יודעים עליך:
אנושי, טוב לב, צנוע, חכם ובעל חיוך מקסים וביישני.
אני לא אשכח שביום שישי באחת החופשות שלך מהצבא (ולא היו רבות כאלה), היינו מוזמנים לארוחה ולי לא היה מי שישמור. רבקה אחותי היקרה אמרה לי: מה הבעיה? אני אגיד לליאור?! כל כך התפלאתי על עצם הרעיון, אך כמובן שאתה הבעת הסכמתך ללא היסוס והגעת אלי תמיר וחתיך עם חברתך ליאת.
כשחזרנו ושאלתי אותך איך היה: חייכת בביישנות וראיתי שאתה מהסס אם לספר… ואז אמרת ‘לא ידעתי שהם מרביצים ככה’.
כשנהרגת ניר וגל היו בני 9 שנים, היום הם חיילים ומשרתים בצבא ולך ליאור השפעה גדולה על בחירתם במסלול הקרבי.
גל הרבה פעמים אומר לי שהוא מרגיש שזה כלום לעומת השרות שלך…
פעמים רבות אנו מרגישים שאנו רוצים לחסוך מכם רבקה ויוסי את נוכחותם במדים כי הרי זו התמודדות עם החלל העצום שליאור השאיר בלבכם ובביתכם.
אך אתם בעוצמה ובכוחות ראויים לציון מתעניינים בדרכם ובמסלולם למרות הקושי.
כל זה מתחבר ליחס שנתתם לליאור במהלך חייו ובזמן שרותו בצבא בפרט. אכן ראויים להערכה גדולה.
סליחה ליאור אם אנו מתעסקים הרבה במותך אך כל זה נובע מתחושת ההחמצה היוקדת על חסרונך!
אוהבים ולא שוכחים אף פעם
אורנה והמשפחה המורחבת
אורנה מרום – באזכרה השלישית לזכרו
ליאור יקר שלום! …
זו השנה השלישית שאתה לא עימנו,
אומרים שהזמן עובר מהר,
אך כל יום בלעדיך נמשך נצח.
לא עובר יום שאנו לא נזכרים
באור פניך שנשאר בזיכרוננו וזועק מתמונותיך:
יפה, צעיר, מבין עניין, מבויש קמעה.
חסרונך צורב בנשמה
ואין יום שאנו לא מדמיינים
איך יכול היה להיות אחרת – אתך.
אנו חבריך, אחיותיך, הוריך
רוקמים בליבנו את המשך חייך:
טיול, לימודים, חתונה ילדים…
אנו יודעים שהיו לך כלים להצליח בכל
בזכות כישוריך המדהימים שבאו לידי ביטוי
במעט השנים שבהן זכית לחיות, ובסיטואציות רבות
להן נחשפנו אחרי מותך.
והכול כי היית בחור של מעשים טובים, מקשיב, אכפתי, עוזר וממעט לדבר.
רבקה יוסי היקרים,
אנו יודעים כי קשה להמשיך במסלול החיים הרגיל ללא ליאור
כמעט שאי אפשר, אך אנו בהחלט מודעים ליכולתכם ולניסיונכם
להיות חזקים ולהמשיך בחיים למרות הכאב, הצער והגעגוע!
אנו אוהבים אתכם וגאים בכם כל כך על מה שהנחלתם לידיכם:
החינוך הבלתי מתפשר לאהבת הזולת, היושר, הנאמנות, הבינה והרצון להצליח.
היו חזקים בשבילנו ובשביל בנותיכן היקרות: קרן וניצן, כי כך ליאור היה בודאי רוצה לראותכם.
מבטיחים לעטוף אתכם בים של אהבה…
ליאור,
מצרים יום יום, שעה שעה, דקה דקה על שאינך אתנו…
המשפחה


אורנה מרקוס – באזכרה השביעית לזכרו
27.8.09
מלים לזכרו של ליאור
שבע שנים חלפו מאז נפילתך ליאור, ודומה שמאז הזמן קפא מלכת.
הנער המוכשר, הספורטאי, החבר הנאמן, הלוחם, הבן המסור, האח האוהב,
הותיר אחריו שובל של חלומות שלעולם לא יתגשמו.
עבור משפחתך ואוהביך הרבים – החיים נחצים לשניים – לפני ואחרי נפילתך.
אני מביטה ביוסי ורבקה, חברנו הקרובים, ואני יודעת שמידי יום ביומו הם מקבלים החלטה. להמשיך ולחיות, ולמצות, ככל שניתן, את החיים- למרות הכל.
ואני רואה על פניהם את הכאב הקשה מנשוא, אך גם את כובד ההחלטה, הנחישות והבחירה – לדבוק בחיים. באצילות נפש הם מתמודדים עם כאבם האישי, עם החלל העצום שהותרת אחריך, ליאור.
הוריך כמו גם אחיותיך – קרן וניצן, מסמלים את כל יופייה וטובה של הארץ הזו.
כבן למשפחה חמה, מלוכדת וערכית אין פלא שהיית מבורך בכל כך הרבה מעלות אנושיות.
הותרת אחריך משפחה גדולה וכואבת, אך בשום אופן לא משפחה מפורקת.
ליאור
אתה איננו, אך נמצא כאן כל הזמן: במחשבות, בלב, בתודעה ובזיכרון.
אתה חקוק בלב המשפחה והחברים בשמחות ובעצב, בחולין ובחגים, בשגרה ובמועד,
בבית ובנסיעות, בעבודה ובבילוי. כל הזמן אתה שם, מוחשי וממשי. הזמן אינו משכיח את דמותו של הבן שנפל, ולא מקהה את תחושת הכאב. רק מעצים את החלל שהותרת אחריך.
לנצח תישאר נער הבלורית יפה העיניים, ששמו חקוק באבן הזיכרון, ושמו צרוב בנשמות אוהביו. ליאור – אף פעם לא תמות בלב אוהביך.
תמיד תהיה שם איתם. באושרם ובכאבם.
זוכרים אותך בגעגועים.
אורנה מרקוס בשם המשפחה והחברים.


בן הדוד טל לוי – באזכרה השמינית
ליאור,
אני מוכרח להודות שמאוד חששתי מהרגע הזה , מהרגע שבו אצטרך לעמוד כאן ולדבר, לא ידעתי מה להגיד, מאיפה להתחיל, איך לתאר במילים את התחושות והמחשבות, כיצד להסביר מה היית עבורי.
לא משנה כמה פעמים ניסיתי לחשוב ולכתוב את מה שאגיד פה,
תמיד זה היה נראה כאילו ילד כותב את הדברים,
אבל למען האמת, זו ההרגשה, למרות שאני למעשה כבר יותר גדול ממך, אני עדיין מרגיש כמו ילד שמדבר על הבן דוד הגדול, יותר נכון על האח הגדול שלו, כי למעשה זה מה שהיית עבורי, ואני לא חושב שההרגשה הזאת אי פעם תשתנה.
אח גדול שרוצים ללמוד ממנו, רוצים להיות כמוהו, שבאים אליו כשנקלעים לצרה, שמקבלים על הראש כשעושים משהו רע.
הרבה פעמים אנשים אמרו לי שאנחנו דומים, והאמת שלא מצאתי לנכון לשאול איך ובמה, כי זה כל כך לא משנה, הרי מה שזה לא יהיה זה חייב להיות טוב.
כילד ראיתי אותך כמודל לחיקוי, מודל להערצה, הלכתי באותו שביל שבחרת ללכת רק כמה צעדים מאחור.
אני לא צריך לספר מי היית, כי כולם כבר מכירים ויודעים עד כמה מיוחד היית.
אני רק מקווה שאתה יודע כמה השפעת עליי ועל הסובבים אותך.
את החלל שנוצר, ספק אם אפשר יהיה למלא, אתה היית יחיד ומיוחד, פשוט כי הכל נעשה בדרך המיוחדת שלך, מבלי שאפילו התכוונת.
לא להאמין שעברו כבר שמונה שנים,
אוהב תמיד,
טל
אוגוסט 2010
אוהבים, גאים ומתגעגעים


גל בן הדוד – באזכרה השלישית לזכרו
ליאור יקר
שלוש שנים עברו וגעגועי אליך גברו, לקולך היפה כולם מתגעגעים, לחיוך המקסים על הפנים. תפילה אני מבקש לא רק מה’ אלא גם ממך לפעמים.
ליאור, בן דוד מקסים, לפני שלוש שנים בחופש הגדול נתתי לך חיבוק אחרון חיבוק מקסים חיבוק גדול של אהבה ועכשיו אני מתגעגע לאותו חיבוק אחרי החיבוק נפרדנו לעולמים לא ראיתי אותך עוד ליאור. עכשיו אני יכול לדבר אליך אני מקוה שאתה מקשיב.
מתגעגע כל כך כל כך
בן דודך הקטן גל


גלי – בת דודה של ליאור באזכרה השישית לזכרו
27.8.08
ליאור
יש משפט שאומר שהחיים הם אוסף הרגלים
מי היה מאמין שכך גם המוות ?
אני מביטה על כולנו מהצד – שש שנים,
וכואבת את העובדה שבעל כורחנו הורגלנו לאוסף חדש של הרגלים
בכל יום זיכרון אנו נאספים סביב קברך, קשובים למילים שנאמרות שם,
מניחים אבן קרה ליד הפרחים, מביטים על המצבה, לאחר מכן חוזרים הביתה,
ומדליקים נר זיכרון באתר ההנצחה שהוקם לזכרך.
בכל 27 לאוגוסט שוב עומדים פה כולנו – קוראים מילות הספד כואבות על מי שהיית,
על הכאב שבחסרונך.
בכל 5 למרץ אנו נוצרים עמוק בליבנו את יום הולדתך, כואבים מחדש על כך שמילות ההספד
אינן יכולות להיות מוחלפות במילות ברכה – מתרכזים רק בך ונצבטים שוב מחסרונך.
בכל ידיעה על חייל שנהרג – הלב שלנו נצבט מחדש וחש בעוצמת הכאב כמו חווינו את אובדנך שוב, לראשונה.
בכל פסיעה ברחוב מול חייל במדים – הצמרמורת חוזרת בכל החושים.
אז ליאור יקירנו,
אומרים שהחיים הינם אוסף של הרגלים, אוסף שיוצר לו שגרת חיים, במקרה שלך –
אוסף ההרגלים שנרקם עבור כולנו מאז יום מותך הוא כואב, רע, בלתי נתפס ובעצם חלום בלהות.
אנו מורגלים לאוסף הרגלים זה כבר שש שנים, אוסף הרגלים שמזכיר לנו שוב ושוב,
ולעולם לא ירפה – שסיוט שחור הפך למציאות ולשגרת חיים.
וכל שנותר הוא לקוות שאתה יכול להביט עלינו מלמעלה ולראות כמה אוהבים אותך
ומתגעגעים אליך כאן למטה.
גלי בת דודתך


דוד שהרבני – חבר משפחה
11.9.03
ב”ה
לרבקה ויוסי היקריםביום שלישי יט’ אלול תחלוף שנה מיום הסתלקותו של בנכם היקר ליאור משה ז”ל.
שנה קשה של ייסורי שאול ומחשבות של אילו, אילו, אבל את הבן היקר לא יחזירו המחשבות והנחות השוא.
בשנה האחרונה התגבשה משפחה חדשה גדולה ורחבה – משפחת אוהביו ומוקיריו של ליאור ז”ל שחלקו עמכם את הכאב הצער והייסורים.
אנו עמדנו מהצד, אך תמיד היינו אתכם במחשבות כאשר אנו יכולים רק לנחש מה עובר עליכם, בימי החול, בסופי שבוע, בחגים, בחלופי העונות וברגעים אחרים.
הסתו השני ללא ליאור בפתח, וליאור הצעיר נם לו לנצח ותמיד באותו מקום מתחת לאבן הדוממת.
ידידים רבים ובעיקר חברים רבים של ליאור חבקו ועטפו אותכם מכל עבר.
בבית העלמין, באזכרה, עמדתי משתאה ומביט על נערים ונערות שלא מוכנים להפרד מליאור גם אחרי שחלפה שנה.
אני ובני משפחתי, תפילה לאל כי יטע בכם הרצון הכח והיכולת לצאת לדרך חדשה אתם וגם חבריו של ליאור כדי להיאחז ולדבוק בחיים, להפיק מהם את המירב ולראות גם את שלל הצבעים האחרים.
אני יודע שתמיד תהיה הצביטה בלב, למראה חברים שיסיימו צבא, שיילכו ללמוד, ושיתחתנו כאשר ליאור הצעיר נם לו לנצח.
קומו וצאו בכוחות משותפים לדרך חדשה ביחד עם הבנות כדי שגם ליאור ז”ל ישקיף ממרום וירווה נחם מכם.
שלכם,
דוד שהרבני ובני ביתו


יוסי – אבא של ליאור באזכרה השלישית לזכרו
ליאור
שלוש שנים עברו מהיום שבו ראינו ודברנו אתך באחרונה. שלוש שנים וכאילו הזמן עצר מלכת והכל נראה כאילו היה רק אתמול.
במחשבותינו רגשותינו וליבנו, כל יום, אתה אותו חייל שאך לפני תקופה קצרה סיים קורס מ”כים כדרכך, בשקט, בצנעה, בין המצטיינים, וכולו חששות שמא ישאירו אותו למרות רצונו להדרכה בקורס מ”כים.
אנו – אמא ואני, ניסינו לשכנע אותך כי להישאר בהדרכה זה יותר טוב ויותר מאתגר, אך אתה לא היית מוכן אפילו לשקול את האפשרות להיפרד מחבריך למסלול.
כמה סיפוק היה לך ביום בו הודיעו לך, כי אתה חוזר למסייעת להיות יחד עם מרבית חבריך למסלול, מקום בו תוך תקופה קצרה, ושוב בשקט ומבלי לדחוף כבשת את מקומך והפכת להיות מפקד אשר גם ותיקים ממנו וגם חבריך למסלול רואים ומקבלים זאת באופן טבעי וחיובי ובשמחה.
ושוב, בכל אותה תקופה, וכאילו הכל בחלום, אתה במרכז חיינו, כאשר השיא בחיי היום יום הינו הרגע בו אנו מצליחים ליצור אתך את הקשר היומי ולוודא שהכל בסדר, ולשמוע ולחוש מתוך קולך ומבלי לומר דבר, כמה אתה מלא סיפוק ומאושר.
והכל כאילו אתמול. בתקופה הראשונה, בין המוני האנשים שבאו לנחם אותנו, היו גם הורים שכולים ותיקים, ואני זוכר כיצד במחשבותי , קנאתי בוותק שלהם במירכאות והייתי משוכנע כי כמו לכל מחלה או פצע או כאב, הזמן עושה את שלו ובטח לאחר שלוש שנים ההרגשה אמורה להיות קלה קצת יותר, ניסו לרמוז לנו, כי אין הדבר כך, אך נדמה כי רק עתה אחרי שלוש שנים, אנו מתחילים להבין את חוסר המשמעות של הזמן , ורק עתה אנו מתחילים להבין עד כמה אנו לא מבינים …
אתה איתנו בכל יום ובכל שעה, כל מקום שאנו מגיעים אליו או חולפים על פניו, ומיד עולה הזיכרון, והשייכות שלך למקום, ישנם מספר מקומות בהם הזיכרון כל כך אינטנסיבי וכואב ואנו מנסים להימנע מלעבור באותם המקומות.
החוסר והגעגוע, לא רק זאת שאינם קהים, אלא הופכים לחדים ואינטנסיביים יותר.
לפני מספר חודשים, תומר, חברך מהיחידה, שלח לחדר הנרות באתר הזיכרון באינטרנט את דברי ההספד שכתב בטכס הזיכרון שערך הגדוד, ובכל פעם, שאני נכנס לחלק זה של האתר, וקורא שוב ושוב, כיצד ראו חבריך ותיארו את מערכת היחסים החברית המיוחדת שהם ראו והרגישו שהיית קימת במשפחתנו, אני נמלא שוב ושוב כאב אדיר אך גם גאווה שאינה פחותה מהכאב, וקונפליקט הרגשות הנ”ל חוזר שוב ושוב.
ליאור, בתקופה זו, אתה היית אמור להחליט על המשך דרכך בחיים, ואנו היינו אמורים להיות עדים ושותפים להתלבטויותיך, ובטח, כמו תמיד, למרות שהחלטותיך תמיד היו עצמאיות, ומעט מאד התייעצת, הרי הרגשנו כי במעט ההחלטות החשובות באמת שעושה כל אדם במשך שנותיו, תמיד היינו שותפים, בצורה זו או אחרת להחלטות אלו, ותמיד הרגשנו כי דעתנו מאד חשובה לך, ויש לה משקל בהחלטותיך למרות שתמיד בסופו של דבר היו החלטותיך עצמאיות.
זו התקופה, בא היית אמור להתחיל את לימודיך כאשר הדרך למעשה סלולה בפניך להתקבל לכל מה שתירצה, ואנו נשארנו רק עם הדמיון לאיזה הישגים היית אמור להגיע.
ושוב, כבכל שנה אנו רוצים להביע את הערכתנו לחברים הרבים שממשיכים לבוא ולהגיע, ולחזור ולהראות ולבטא את החוסר והגעגוע, לחבר שהיה בו הכל, שלמות, גובה, יופי, חוכמה, חוכמת חיים ומעל לכל חברות ואהבת האדם.


יוסי – אבא של ליאור באזכרה התשיעית לזכרו
9 שנים, שליאור כבר לא איתנו, בשנים הראשונות, באזכרה השנתית, כתבתי וסיפרתי על ליאור, ניסיתי להצביע בכל שנה, על אישיותו המיוחדת באמצעות סיפורים או אמירות על תכונות מיוחדות שאפיינו אותו.
אינני יכול וזה לא מטבעי לשתף אחרים ברגשות הכאב האישי ובשנים האחרונות, באופן טבעי, לצערי לא היו לי אירועים או סיפורים חדשים לספר, ולכן השארתי את ההספדים לאחרים.
למרות זאת, השנה הרגשתי צורך לשתף אתכם בסיפור חדש שטרם שמעתיו קודם, סיפור המיטיב לתאר את אופיו של ליאור.
כידוע לרובכם, הקמנו אתר באינטרנט לזכרו של ליאור, ובאתר יש חלק הקרוי “חדר נרות”, בו אנשים המבקרים באתר יכולים להכנס ולכתוב דברים לזכרו. אנו מידי פעם (רבקה בתדירות מאד גבוהה), נכנסים לאתר ומתרגשים לראות כי לאתר נכנסים מידי פעם, חברים וזרים שאינם מוכרים לנו, ומביעים את רגשותיהם.
השנה, לקראת יום הזכרון, נכנס לאתר בחור שאנו לא מכירים ובמספר מילים, תיאר את היכרותו עם ליאור. מילים אלו ממחישות את אופיו היחיד והמיוחד של ליאור שלנו.
ולהלן מה שכתוב:
“לא הכרתי את ליאור הכרות עמוקה, וגם לא היינו חברים.
עבדנו יחד בפיצה האט תקופה קצרה, אך מספיקה כדי להכיר את האדם הנפלא הזה.
לאישיות הנפלאה של ליאור התוודיתי בסוף יום עבודה בפיצה, בסיומו גיליתי שנערים פירקו לי חלק באופנוע, חלק שלא איפשר לי לנסוע חזרה הביתה.
ליאור ליווה אותי בדרכי הביתה וסייע לי לגרור את האופנוע חזרה לביתי, כל הדרך עודד אותי.
הפסד גדול משתתף בצער המשפחה”ארז
אין בסיפור זה מעשים גדולים, או כל אירוע גבורה וכדומה אך סיפור זה ממחיש את הווייתו של ליאור. כל אלו המכירים אותו אישית, מודעים לחוכמתו, יופיו ושאר כישוריו של ליאור, ליאור מעולם לא היה אחד שקופץ בראש, תמיד הוא היה בין הראשונים והטובים ביותר, אך צניעותו הביאה אותו לכך שאף פעם לא קפץ בראש אלא תמיד היה יחד עם האחרים בשורה הראשונה. סיפור זה מיטיב להמחיש את תכונתו העיקרית של ליאור והיא החברות ואהבת האדם, באשר הוא אדם.
ליאור עם כל הסובבים אותו התנהג תמיד בגובה העיניים, החברות והריעות היוו ערך עליון בחייו.
הכאב והגעגוע הינם אדירים, אך הידיעה שזכינו לבן כל כך מיוחד, מעצימה את הכאב אך גם נותנת תחושת סיפוק וגאווה אדירה עם מעט חום בלב.


לירון – באזכרה העשירית
ליאור,
השיר הידוע של חווה אלברשטיין פותח במשפט:
“לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואימו”
ומסתיים במשפט:
“לכל איש יש שם שנתן לו מותו”.
בכל הזדמנות בה נתקלתי בשיר, לא הבנתי את פשר סיומו, שהרי את השם אף אחד לא יכול לקחת, גם לא המוות, זה הרי משהו שחייב להישאר ולהינצר…
בחייך ליאור, היית ליאור, ובמותך, נשארת ליאור…
כנראה שהשיר התכוון לשינוי המצמרר שמתרחש במשמעות השם…
הדבר תופס משמעות יתרה בשמך….
מ-אור קרוב, חזק, שומר, איתן, נוכח, קיים, מאיר, שמח, מחייך וחי
הפכת במחי יד, ביום מקולל, ברגע בלתי נתפס, לאור רחוק, נסתר, אי-שם בשמיים, הרחק, לאור הירח, לאור הכוכבים, לאורה של השמש…..
כשאמא בחרה לך את השם, היא חיפשה בכל מאודה שם טוב, שם מאיר, נעים, מואר, חיובי, שם שנותנים ליקר מכל, שהרי אתה האור שלה, ורק שלה….. היא חיבקה ונישקה ועטפה ולחשה באוזנך: “לי אור”
אז איך אפשר לקלוט בכלל שמישהו שם למעלה החליט ביום אחד לקחת לה את האור?
10 שנים חלפו מאז נלקח האור…
אבל ליאור, גם אם האור שלך נלקח מאיתנו כאן למטה, אנחנו לא ניתן לו להפוך לצל, אנחנו נשמר אותו פה איתנו, אתה ליאור תמיד תישאר לכולנו-אור!….
במחשבות, ברגשות, בזכרונות,
ברגעים, בחוויות, בחיים,
וגם דרך אחיותיך, שהותרת אחריך להוריך,
דרך ניצן הקטנה שמסמלת בשמה התחלה וצמיחה,
ודרך קרן הגדולה שמסמלת בשמה שלוחה של אורך….


לירון בת הדודה – באזכרה השלישית לזכרו
27.8.05
ליאור
אני רגילה לעמוד בארועים ובשמחות ולהקריא איחולים וברכות
אני רגילה לכתוב על דברים יפים וטובים.
לכן רציתי לבקש ממך סליחה
סליחה שאותך אני רק מספידה
סליחה שמולך אומרת אני רק מילים כואבות
סליחה שעליך מדברת אני בלשון עבר.
היום, בחרתי למרות כל הכאב לדבר על האור, על אורך…
שלהבות
בפינה חשוכה
בין חדרי נשמתו
לכל אדם שלהבת
מיום לידתו
וממרומי השמים מעל לענן
יושב אלוהים ורואה את כולן
נתיבות נתיבות
שלהבות שלהבות.
ומבוקר עד ליל
דואג לו האל
להביט על כולן מגבוה
לא לתת לשלהבת לגווע
ואם לפעמים מזדחלת תחושה
כי השלהבת שלך נשכחה ויבשה
והחושך תפס מקומו של האור
הבט היטב אל מקום המסתור.
ליאור, מקום המסתור
בו מצוי שלך האור
הוא בליבנו שלנו ובשלהבות של כולנו
כי אתה ממשיך לדלוק באורך בכל יום ויום
ולעד תמשיך להצית ולחמם כל מקום.
לעולמי עולמים תהיה להוריך אור, לאחיותיך אור,
למשפחתך אור, לחבריך אור, ולי-אור… כשמך כן אתה
ומהיום, כשכל אחד ואחד יאמר את שמך- ליאור,
הוא יחוש שאתה לו לאור…
שלך, לירון


אוהבים, גאים ומתגעגעים
לירון בת הדודה – באזכרה התשיעית לזכרו
ליאור היקר!
אנחנו שוב פה כולנו,
ביום השנה לנפילתך, ביום המקולל והבלתי נתפס הזה…
בחרתי היום להקריא לך מכתב שחשוב לי שתשמע,
מכתב לאמא ואבא שלך…
בשנים הראשונות לנפילתך עוד לא הייתי אמא, וכשכתבתי לך את ההספדים שהקראתי, כתבתי אותם מתוך הכאב הענק של אובדנך, אך לא באמת הבנתי אז מהי עוצמת האהבה הבלתי נתפסת של אמא לבנה, לא הבנתי מה זה שכשמהרגע שאמא יולדת את ילדה הראשון, היא רק רוצה לעשות אותו מאושר, לשמור עליו מכל משמר, שכשהוא חולה היא רוצה להיות חולה במקומו, כשהוא בוכה היא רוצה לעטוף אותו בחיבוק מרגיע, ושומרת על עצמה, כדי להיות שם בשבילו לאמא.
לא הבנתי, שהילדים שלנו הם החיים שלנו, פשוטו כמשמעו, שהילדים שלנו הם התכלית, ושאין דבר גדול מהרצון שלנו להגן עליהם, ששום דבר רע לא יקרה להם.
כשהבנתי את זה לפני ארבע שנים כשנולד עומר,
הבנתי באמת כמה אתם, רבקה ויוסי, אנשים נדירים עם עוצמות נדירות,
אני לא מעזה אפילו להעלות על הדעת כאב מזעזע כזה.
ליאור,
אני רוצה שתדע שלמרות שכולנו מחבקים את אמא רבקה ואבא יוסי,
למרות שכולנו כואבים את כאבם ממעמקי ליבנו,
אף אחד מאיתנו לא באמת מסוגל לתפוס מהו הרגש הנוראי הזה שהם חווים, חווים בכל מאית של שנייה בכל יום, אף אחד מאיתנו לא באמת מתמודד עם כאב במימדים הללו……
כשרבקה ויוסי באים לארוחות משפחתיות,
שותים קפה אחר-הצהריים עם המשפחה,
יוצאים לבלות עם חברים,
נהנים עם הבנות והנכדים,
הם מחייכים,
אבל גם כשהם מחייכים, אנחנו לא באמת רואים את פיו הקמור של הלב,
אנחנו לא באמת מרגישים את דפיקות הפטיש הכואבות של העצב,
אנחנו לא חושבים באותו רגע על הכאב של רבקה ויוסי כי הם מחייכים…
אבל אם נעצור לרגע וננסה להרגיש,
נבין את העוצמה העצומה שלכם, את היכולת הבלתי נתפסת הזאת של “לכאורה לחייך”, את הבחירה בלהמשיך לתפקד באופן מלא ולחיות…
אתם עבורי, וארשה לעצמי לומר עבור כולנו, אנשים נדירים בעוצמות ובחוזק שלכם.
להיות הורים שאיבדו בן אך בחרו להמשיך להיות הורים מופלאים לשתי הבנות שנותרו זו יכולת עצומה,
להיות הורים שאיבדו בן, את בנם היחיד, אך להצליח לדרוש בשלומם של אחרים, להמשיך להתעניין בחייהם של המקורבים, ולמצוא כוחות נפש לחזק את הסובבים, זה דבר יוצא דופן,
לאבד בן אך להצליח להיות סבתא וסבא אמיתיים וחיוניים זו עוצמה נדירה.
ליאור,
אני בטוחה שאתה רואה עכשיו את אמא ואבא מתוך השמיים הכחולים, ושאתה כל כך רוצה לחבק אותם ולחזק אותם בכאבם עליך אבל אתה לא יכול, אתה לא כאן.
אני רוצה להבטיח לך היום שנמשיך לחבק את אמא ואבא באהבתנו ובדאגתנו תמיד תמיד, בשבילך… אני יודעת שגם רבבות חיבוקים מרבבות אנשים אוהבים לא יחליפו חיבוק אחד, רק עוד אחד, חזק ממך, אבל מישהו למעלה החליט שאין אפשרות אחרת.
אני אוהבת אתכם ומחבקת אתכם ומאחלת לכם שלא תדעו עוד צער, לעולם!!!!!
לירון
אוהבים, גאים ומתגעגעים


לירון בת הדודה / ביום השנה
ליאור,
חלפה שנה, שנה שלמה, וזה מבעית.
אתה יודע? זה מרגיש כאילו אינך כאן כל כך הרבה זמן,
אך מצד שני – נראה כאילו עוד היית כאן איתנו, עד עכשיו, עד ממש לא מזמן.
זו כנראה העוצמה שבך, הנוכחות הנדירה, החיוך שנטמע כה עמוק.
ליאור, אומרים שהזמן הוא תרופה, אך עכשיו רק מציפה אותי התחושה שהזמן יכאיב, וככל שהוא חולף ויחלוף החור רק יגדל, והאין רק יוכיח, ושוב פעם יוכיח כמה עוד אינך וכמה חסר אתה.
אתה יודע? אנחנו פה מביטים בתמונות, מדברים עליך, נזכרים בחוויות, נזכרים בך, מקרבים אותך כמה שאפשר אלינו, אל החיים, אנחנו לא מוותרים, ולא מקבלים, אתה תישאר איתנו, הכי קרוב שאפשר.
ליאור, לפני כמה חודשים החלטתי לשים שתי תמונות שלך באוטו, הסטיקר כנראה כבר לא הספיק, ואני מתבוננת בהן ושואבת כח מהחיות שבעיניך שנשקפת מבעד לתמונה שנותרה, ובמקום שאנו נעניק לך חיות וכח, ובמקום שאנו נשמור עליך, נראה שאתה, הילד הרך שלנו, שומר עלינו.
אתה יודע? אבא ואמא שלך מנסים, כל כך מנסים להמשיך הלאה, ואנו מסתכלים מבפנים אך גם מהצד ורואים את הכאב הזה שבהם, את חוסר האונים, את האפור השחור שמציף אותם ולא נותן להמשיך, והם ממשיכים, ממשיכים עם כוחות שנשאבים מהיכן-שהוא בחור שהותרת.
ליאור, אני רק רוצה שתדע, שבכל פרח שפורח, ובכל עץ שניטע, אני מתבוננת ורק מוצאת את החיוך והטוב שבך, ואז – רואה אותך…
לירון (בת דודה)


לירון בת הדודה / בשלושים
יאור
ליאור שלנו, ילד שלנו
אני עומדת פה מעל קיברך
אחרי 30 ימים של שמיים שחורים
שמיים שחורים שאומרים לי שאינך איתנו
שהדבר הנורא הזה קרה
שהחיוך היפה שלך, הגומה המקסימה שלך, פתאום נעלמו.
אתה יודע ליאורי, היום אני מבינה שלא משנה מה קרה ואיך קרה
היום אני מבינה שמה שקרה הוביל לעצב הכי עצוב, לשחור הכי שחור, להלם הכי גדול
ליאורי, אין לי מלים להסביר, אין לי מלים לתאר, אני פשוט לא יודעת מה לומר
כי הכאב מכסה הכל, מוחק את המלים, הרגש לא מאפשר לראש לחשוב על תיאורים
מה לאמר? שאתה אהוב, מקסים, יפה, מוכשר, צנוע?
הרי אתה פשוט הכי הכי בכל בכל
אבל איפה אתה עכשיו, מה עושים עכשיו ואיך מכאן ממשיכים?
לקבור אותך ילד, זה נגד הטבע
הגעגועים אליך כה שורפים, שורטים את הלב
משאירים אותו פגוע, קרוע, חסר
אבל ליאורי, אני רוצה להבטיח לך שבלב שלי, בלב של כולנו, ליבך ימשיך לפעום
בלב של ההורים שלך, האחיות שלך, הדודים שלך, בני הדודים, החברים, והחברות מהצבא, מבית הספר ובכלל.
תקשיב ליאורי, תראה כמה פעימות…………
כל הלבבות האלה פועמים את פעימותיך, כל פעימה ופעימה היא עכשיו גם שלך
וככה נמשיך שעה שעה, יום יום כשאתה בפנים, בתוכנו,
רואה הכל דרך העיניים שלנו, חווה איתנו את הדרך
כי אתה תמיד, כל הזמן, לעד, איתנו,
אני לא מוותרת.
אנחנו אוהבים אותך
המשפחה


לירון (בת דודה של ליאור)
לירון בת הדודה / חצי שנה
ליאור,
ליאור, לפני 21 שנים נולדת וכבר חצי שנה שאתה לא איתנו, אך את העוצמה שבך ואת הנוכחות שלך כולנו מרגישים. התכנסנו כאן על מנת לציין את יום הולדתך ה-21 ואנו רק מקווים שאתה שומע אותנו שם למעלה ויודע כמה כולנו פה אוהבים אותך ומתגעגעים אליך.
בדיוק חצי שנה עברה ואנו עדיין המומים ממה שקרה. בחצי השנה שחלפה מאז אותו יום נורא איננו מפסיקים לדבר עליך, להיזכר בך, להביט בתמונות שלך ולראות אותך בעיני רוחנו. אנו מנסים להגיע אליך הכי קרוב שאפשר. אתה ומי שהינך, זורם כל כך חזק בעורקינו, פועם כל כך חזק בליבנו. כשאנו חושבים עליך בכל יום ובכל רגע, אנו זוכרים אותך גבוה, חתיך בעל פנים רכות ויפות, אנו זוכרים את טוב הלב שלך ואת האהבה שהשתקפה מעומק עיניך. בחור כל כך שקט אך עם נוכחות כה חזקה, בחור כל כך צנוע שהיה לו כל כך הרבה במה להתגאות. כשאתה שם – רחוק אתה מעלה דמעה בעין של כל אחד ואחד מאיתנו למראה כל תמונה או זכרון.
ליאור, אנו נזכרים בכל כך הרבה דברים משותפים. אתה זוכר?
בכל יום ששי כשהיינו קטנים בילינו אצל סבא וסבתא, היינו הולכים לגינת-הגת, אתה היית משתולל שם כל- כך, ילד שובב עם חיוך מקסים, שסחף לשגעונות שלו את כל בני הדודים.
בתיכון המשכת להיות שובב ואבא שלך היה דייר קבע באהל-שם. למרות כל השובבות, עם קסם כמו שלך התחבבת על כל המורים ויום אחד אפילו תפסת מנהיגות ויצאת להגנתו של אחד מהם.
סיימת את תיכון אהל שם בהצטיינות והפכת לגבר במדים בחיל הצנחנים.
התבגרת, השתנית ונעשית רציני, אך על אף עומס המטלות אנו זוכרים אותך חוזר הביתה מדי שבועיים או שלושה עם חיוך על הפנים והמון סיפוק מהשירות הצבאי. בני דודיך הקטנים היו רצים אליך, מחבקים אותך, גאים בך, מחזה שכבש את הלב כל פעם מחדש.
אנו זוכרים את אבא ואמא שלך שבמשך השירות שלך באו לבקר אותך בכל מקום בו שרתת, עד לפאתי עזה, למחסום הפירות בקלקיליה, לחברון ואריאל הם הגיעו. הם לא הפסיקו לדאוג לך יום ולילה ואתה אמרת להם: “אין מה לדאוג לי אני מוגן יותר מכם”.
לאחיותיך קרן וניצן היית אח סנדוויץ’. הן אהבו והעריצו אותך הן כאח קטן והן כאח גדול.
החברות של ניצן באו לראות את זיו פניך, החברות של קרן רצו חתן כמוך אבל היום הותרת את כולם בלעדיך כואבים בוכים ואוהבים.
ליאור, אין מילים ראויות לתאר את מה שהרגשנו בנוכחותך ואת שמרגישים אנו בחסרונך.
אנו לא מפסיקים לשאול למה, למה זה קרה דווקא לבן האהוב כ”כ, לחבר המסור ולחייל האמיץ. למה? למה?לירון (בת דודה)


ניר בן הדוד
ליאור
ליאור היה בן דוד מקסים
ליאור היה תמיד מצליח בלימודים
את ליאור כולם אהבו
את ליאור תמיד הייתי מנשק כאשר חזר מהצבא,
אך עכשיו לא אוכל.
לכל ההורים מהמשפחה ליאור היה כמו בן.
לכל הילדים מהמשפחה ליאור היה כמו אח.
תמיד אזכור,
ניר


קרן – באזכרה השמינית
ליאורי אחי היקר !
שמונה שנים כבר חלפו מאז שעזבת אותנו, אבל אנחנו מרגישים כאילו זה היה רק אתמול.
אני זוכרת אותנו בתור ילדים – היו לנו כל כך הרבה תחביבים משותפים.
אהבנו ללכת לים, לעלות על המתקנים הכי מפחידים בלונה פארק, לראות סרטים, להילחם מי ישב בספה הנוחה בחדר משפחה וכמובן להציק ולפנק את ניצן.
ופתאום גדלת והפכת לבחור צעיר והפכנו להיות לא רק אחים אלא גם חברים טובים.
החברות שלי היו אומרות לי – וואי איזה חתיך אני מוכנה להתחתן איתו.
והחברות שלי ניצן היו מסתתרות בבית רק בשביל לראות אותך עובר.
ואז הגיע הצבא ולבשת מדים והיית פשוט חתיך מהסרטים.
ההורים שלנו הרעיפו עליך כל כך הרבה אהבה.
עד שהגעת לצבא לא ידענו שההורים שלנו כל כך יודעים לפנק.
לכל מקום היו מסיעים אותך ולכל מקום נסעו לבקר אותך ואנחנו האחיות היינו כל כך גאות.
לכל אחד סיפרנו איזה הורים מדהימים יש לנו ושאפילו לעזה לא מוותרים ונוסעים לבקר אותך.
ואז פתאום נקטפת לנו. לא האמנו שזה יכול לקרות לנו.
המשפחה המושלמת שלנו התפוצצה לרסיסים. האור שהיה בעיניים כבה.
שנתיים לאחר שהלכת מאיתנו התחתנתי עם תומר ונולדו לנו שני ילדים מדהימים רותם ועידו.
בכל יום שאנו מגדלים אותם אני יודעת שהם הפסידו את הדוד הכי מדהים שהיה יכול להיות להם.
כל מה שאני יכולה לעשות זה רק לדמיין איך החיים שלהם היו שונים אם היית בחיים.
ליאורי – אתה בטח יודע שיש לנו משפחה וחברים מדהימים.
משפחה וחברים שאוהבים ותומכים בנו במשך כל השנים האלו.
בזכות האהבה הזאת, אנו הצלחנו ללמוד לחיות בשני שבילים, שביל השכול ושביל החיים.
ולסיום השארת אותי עם הסיסמא בלב סיסמא שנמצאת גם בלב של אחד ואחד מהנוכחים כאן, “ליאור, אוהבת, גאה ומתגעגעת”
קרן אחותך
27/08/2010


רבקה – אמא של ליאור באזכרה החמישית לזכרו
חמש שנים חלפו מאז נהרג ליאור הבן היקר שלנו.
חמש שנים – זמן חסר רחמים, שעון מתקתק עוד יום ועוד שבוע ועד חודש ועוד שנה.
הזמן אינו עוצר ואני רוצה לקרוא לך, רוצה לגעת בך, לחבק, לדבר, לשמוע, לייעץ
ואולם אתה אינך איתנו, פניך מתרחקים ואתה מתבצר בשתיקתך, שתיקתך הזועמת.
ועוד שנה חולפת ועוד אחת וכבר חמש והחוסר והאין והחלל שאינו מתמלא לעולם.
ליאור בלעדיך הלכה לה כל שמחת החיים והלב שבור ואולם על אף שהחיים ממשיכים והכל משתנה – רק הכאב הזה אינו חולף, הכאב חי ונוקב כמו בהתחלה ואין מרפא.
היומיום וטרדותיו לעיתים קצת מעמעמים את הכאב אבל הוא ישנו ופורץ כל הזמן.
ליאור, במותך נדמה לי שמתנו גם אנחנו, הכל נעצר, ספגנו מהלומה קשה, קשה להמשיך אבל ממשיכים.
ליאור אני לא יכולה שלא להפליג בהזיות מה היה אילו היית חי איתנו.
בתיכון הצטיינת בין היתר גם בלימודי המחשב, אני זוכרת את עבודת הבחירה המקורית שעשית בתיכון.
מגיל 4 התחלת לשחק ולתקתק במחשב וכשבגרת עזרת לי בהדפסת טבלאות מסובכות כמו גם בהדפסה בשפה האנגלית. כשביקשתי תמיד נענית לבקשותי, המלצתי לך ללמוד הנדסת מחשבים ואני בטוחה שהיית מצליח.
ליאור היית כ”כ אהוב, כ”כ צנוע, כ”כ תמים, כ”כ יפה וכ”כ חכם ואולי בגלל השלמות שלך הלב שלי כ”כ נחמץ כי איך אפשר להפסיד אוצר כזה.
כבר בגיל הגן הרגשתי כמה תמימות וטוב לב יש בך ולכן חששתי לשלוח אותך למעון עד שעה ארבע אחה”צ כמו את קרן אחותך, בשעה 12:30 היית עוזבת את העבודה ורצה לקחת אותך מהגן. רציתי לשמור אותך אבל לא הצלחתי בן יקר שלי.


אמא
רבקה – אמא של ליאור באזכרה השביעית לזכרו
27.8.09
ליאור בני היקר,
שבע שנים חלפו מאז אותו רגע מאז אותה בשורה.
מאז אותו יום ארור עברנו לעולם אחר שמי שנמצא בו לא צריך לתאר לו אותו,
ומי שלא נמצא בו לא יבין זאת לעולם.
מאז אותו יום אנו לא יכולים לברוח מהחלל הגדול שהותרת אחריך.
הבית שהיה כ”כ מלא בך התרוקן, הנוכחות שלך כל כך חסרה שאי אפשר לתאר.
השארת אותנו כואבים ומיוסרים, התקוות שהיו לנו נגוזו. עוצמת האין הגדול מכה בחוזקה והלב כואב ממש מנסה להמשיך אך הגעגועים אליך קורעים את הנפש ומחייבים אותנו להשקיע אנרגיה על אנושית על מנת לשמור על שפיות, כי מה שבאמת נכון היה לעשות זה להשתגע מעוצמת האין.
ליאור, רצינו שתשרת את המדינה שמחנו שהחינוך שגדלת עליו הצליח, במשך כל שרותך הצבאי לא קיטרת תמיד ראית את החיוב בכל פעולה שעשית, הערצת את מפקדיך אהבת את חבריך אבל מאז אותו יום כל הזכרונות שינו צורה.
אתמול ניר חברך מגיל הגן היה אצלנו והרבה לספר עד כמה היית אהוב על כל כך הרבה חברים וחברות ואני שואלת איך האהבה הגדולה הזאת לא שמרה עליך איך?
ניצן אחותך אומרת לי, אמא, יש לך מחלה קלה תתגברי, ניצן אומרת מחלה קלה אבל אני מסבירה לה מחלה קשה. רותם נכדתי שמלאו לה רק אתמול שלוש שנים אומרת לי ליאור נמצא במקום רחוק רחוק אני מסבירה לה שהוא נעלם אז היא מציעה לי “סבתא תלכי לחפש אותו”.
רק האהבה שלי למשפחתי היקרה נותנת בי את הכוח להמשיך הלאה, לשמור על התקוה ולהתגבר. על תחושת הכשלון, כשלון של אמא שלא יכלה לשמור על חיי בנה אהובה בן שהיה בו הכל.
לו רק יכולתי להחזיר את הגלגל אחורה, לו רק היה אפשר להחזיר את הבן שאבד ולא יחזור.


רבקה – אמא של ליאור באזכרה השישית לזכרו
27.8.08
ליאור שש שנים חלפו ומאז אותו יום משהו בנו מת ביחד איתך.
כל בוקר קמים איתך וכל לילה הולכים לישון איתך איך אפשר לחייך איך אפשר לחיות כשאתה כבר לא איתנו. שום דבר לא מנחם, הבית שהיה מלא בך פסק מלהיות אותו הבית, הכל עצוב, אין חגים אין שבתות ואם יש משהו, הכל למראית עין, הזמן אינו מרפא פצעים מהסוג העמוק והקשה הזה.
הנוכחות שלך כ”כ חסרה החברים החברות שהיו נכנסים ויוצאים, הטלפונים הבלתי פוסקים הכל כ”כ שונה כל יום שעובר רק מגביר את הגעגועים אליך.
געגועים אצלי נתפסו כדבר אופטימי וחיובי מתגעגעים למישהו שאוהבים, הוא מגיע לאחר פרידה והכל חוזר לסורו או כשמתגעגעים למישהו שנפטר והלך מהעולם לעת זקנה או לאחר מחלה גם געגועים כאלה הולכים וקהים עם הזמן ומשלימים עם החוסר אם רוצים או לא רוצים.
הכל היה כ”כ טבעי וניתן לעכול עד שחוויתי מה זה געגועים לבן שלי שנעלם מהחיים ללא כל הודעה, געגועים אליך ליאור הם געגועים ללא סוף געגועים מלאי ייסורים עם כאב ממשי.
בחייך ליאור היית כ”כ צנוע עם כ”כ מעט דרישות, ניסית תמיד לא להכביד עלינו לא לבקש בקשות, אנחנו היינו אלה שהתערבנו ונדחפנו ברצון העז שלנו להקל עליך ולהיות שותפים במה שקורה איתך אם בתקופת הלימודים ואם בתקופת השרות הצבאי.
כשאחד מידידנו פגש אותך מחוץ לכיתה ביקשת ממנו לא לספר להורים, כשאיימה אחת מהמורות להעניש את כל הכתה בגללך היית מוכן מיד להודות ובלבד שאלה שלא לקחו חלק במעשי הקונדסות חלילה יענשו.
כשאבא הציע להסיע אותך לביה”ס או לבסיס תמיד ניסית להתחמק ע”מ לא להכביד.
בעת שרותך הצבאי מידי ערב היתה לנו “עבודה” יומיומית להשיג אותך בטלפון שלא תמיד היה זמין, כשדיברנו איתך נרגענו והלכנו לישון עם תקווה שמחר לא יהיה אחרת.
בחייך הקצרים הפנמת את החינוך והערכים שהקננו לך, תמיד הקשבת בשקט האופייני לך לסיפורים שסיפרתי לך ולאמירות שאמרתי לך בשעות ובדקות שהיינו יושבים במטבח.
נהגתי להזהיר אותך ליאור תשמור על עצמך ליאור אתה חשוב לנו כ”כ ליאור אתה יקר לנו, ליאור אתה לא יכול לדמיין מה יקרה לנו אם יקרה לך משהו ואתה ענית לי אמא אל תדאגי אין לך מושג כמה הצבא שומר עלינו. היית תמים בן יקר על חייך לא ידעת לשמור.
אני לא מפסיקה לדמיין איפה היית היום שש שנים אחרי האסון הנורא מכל, אני בטוחה שכבר היית מסיים את לימודיך באוניברסיטה בחור רציני אחראי עובד ומה לא ותחת זאת השארת לנו רק זכרונות וגעגועים ללא סוף.
כן אמנם החיים חזקים וברמה התיפקודית אנחנו ממשיכים “כאילו” כרגיל מי יותר ומי פחות אבל מאז כלום לא אותו דבר. לכל אחד מאיתנו אבן של טון רובצת על הלב יש ואנחנו צוחקים ויש שאנחנו משתתקים כשנזכרים בך וממאנים לעכל את רוע הגזירה.
אוהבים כואבים גאים ומתגעגעים אליך ליאור בן אהוב ומיוחד.
אמא


רבקה – באזכרה העשירית
ליאור שלנו ליאור אהובנו
10 שנים חלפו מאז, הזמן לא עומד מלכת אבל אנחנו, אנחנו ניצבים באותו מקום המומים וכואבים את האובדן.
אני לא יכולה לשאת את האובדן שלך, ממאנת להשלים עם רוע הגזירה, מתייסרת, חוזרת אחורה ומדמיינת שאתה בכ”ז כאן איתנו והאושר והגאווה מציפים אותי קמעא, אבל מהר מאוד אני מתעשתת ומבינה את גודל השינוי בחסרונך.
ליאור למרות נפקדותך אתה איתנו בכל מקום בכל פינה בכל ארוע, אנו פוסעים לכל מקום עם זיכרון כ”כ אינטנסיבי וכואב שלך.
הכאב כ”כ עמוק, שלא ניתן לתאר אותו במילים, ומי שלא נמצא במקום הזה לא יוכל להבין זאת לעולם, כאב כזה אני לא מאחלת גם לאמא של האוייב שלנו.
ליאור כשסיימת את המסלול הוזמנו ל”בית ליד” לטכס סיום, באמצע הטכס אחד החיילים התעלף ואני דימיינתי מה היה קורה לי, לו זה היית אתה, רק המחשבה הזו גרמה לי להתעלף ומים שנתנו לי אוששו אותי. אז בטכס סיום המסלול, לא ידעתי מה מחכה לי.
ליאור, אין תרופה בעולם שיכולה להקל על כאב כזה, כל חייך חינכתי אותך כי תרופות זה דבר מזיק ורע, והחינוך עבד, מעולם לא השתמשת בתרופות הרגעה גם אם הראש כאב, לא עישנת לא שתית אלכוהול, היית בריא. בעשרים שנות חייך מעולם לא אושפזת, לא שברת יד או רגל על אף שובבותך, היית חזק ושרירי אך כל זה לא הספיק לך להתגבר על הפציעה שגרמה למותך.
ליאור אני מסתובבת עם שק של ייסורי מצפון איך לא שמרתי עליך, איך לא שמרו עליך, איך לא הבנתי מה עלול לקרות לך. כשחזרת מאחת החופשות אמרתי לך, ליאור תדע שאתה כ”כ יקר לנו שאתה צריך לשמור על עצמך כי לא אוכל להתמודד עם אובדנך, ואתה ענית לי, “אמא את לא יודעת כמה משקיעים בשמירה על חיינו בשכפצים ובאמצעי הגנה אחרים” אך עליך ליאור לא שמרו, שלחו אותך לאבטח התנחלות דרך כפר ערבי כי ההאמר היה מקולקל, על אף שהדרך היתה חסומה במשך שבועיים במחסום צה”לי שלנו, ואיש לא ידע ואיש לא עדכן את המפקדים ששלחו אותך.
ליאור הכאב גדול כגודל האובדן ואתה היית לנו אוצר יקר, היית לי בן מסור, בן אוהב, בן מקשיב, בן מהאלפיון העליון, מעולם לא שמעתי ממך קיטורים, מעולם לא סיפרת על חבר שכשל, מעולם לא ריכלת משהו רע על מישהו מחבריך, ליאור איזו גדלות נפש היתה לך, כמה צנוע וענו היית, בקורס מכי”ם המפקד אמר לחיילים מכתתך כי לאחד החיילים בכיתה הוא נתן ציון, מעל 90, ציון שמעולם לא נתן אותו לאף אחד לפניו, זה היית אתה, אבל כששאל אותך חברך הטוב כמה קיבלת ענית לו מה זה חשוב, לא רצית שידעו שאתה המצטיין בקורס מ”כ, עד כדי כך היית צנוע וענו.
ליאור, לא היה דבר שעמד בדרכך, הדרך להצלחה שלך בחיים הייתה סלולה, לאן שהיית פונה היית מצליח, אין חבר או חברה שלא העריך את כישוריך את עזרתך לזולת, את האנושיות שלך וכמה עזרת לי ביכולות המדהימות שלך בטרם התגייסת, אני לא שוכחת כמה סמכתי עליך בכל דבר. אהבת מוסיקה, אהבת סרטים, אהבת גג’טים ועולם המחשבים קסם לך, גם במשכורת אותה הרווחת מעבודה של למעלה מחודש כ- 2,700 ₪ בטרם התגייסת, רכשת לעצמך מערכת רמקולים משוכללת, אותה התקנת במרתף, על מנת לשמוע מוסיקה ולראות סרטי וידאו, התקנת את המערכת במרתף ולא בסלון על מנת שלא תפריע לבני המשפחה שכ”כ התחשבת בהם, חבל שלא יכולת להינות מההתקדמות האדירה שחלה בעולם המחשבים, כמה גג’טים חכמים נכנסו לעולמנו והכל כ”כ התאים לך. כמה הלב שלי נחמץ שאת חייך הפסדת בשניה מקוללת אחת והשארת הורים ומשפחה כואבים משפחה שמתרפקת על זכרונות העבר גם אם הם טובים ככל שהיו.
אמא


שרון – בת דודה של ליאור באזכרה החמישית לזכרו
27.8.2007
ליאור
לפני חמש שנים קרה הרע מכל.
קיבלנו ידיעה אכזרית – ליאור נהרג !
רצינו כל כך לחזור אחורה, לצאת מהחלום אך נוכחנו לדעת כי אין זה חלום – זו המציאות.
יש האומרים כי הזמן מרפא, אך החיים מלמדים שהזמן רק מעצים את הכאב ומעמיק את החור.
הוריך אחיותיך, משפחתך וחבריך כואבים בכל חיוך, בכל מבט, ביום חול , ביום חג למראה תינוק ולמראה חייל.
אתה ליאור לנצח תישאר בליבנו, במוחנו, בזיכרונותינו, אתה חלק מאיתנו.
בחייך ובמותך היית תישאר לנצח ילד צנוע, רגיש, חברותי, נאמן, אמין, אינטליגנט, הישגי וחכם כל כך.
הגעגועים אליך כה חזקים. הרצון העז לדעת איפה אתה, מה אתה מרגיש על מה אתה חושב, האם אתה רואה אותנו, שומר עלינו ?
הרצון שתחזור אלינו, הרצון לחבק אותך שוב לצחוק איתך ופשוט להיות איתך ובשבילך כל כך חזקים.
אנחנו אוהבים מאוד ומתגעגעים לנוכחותך !
למשפחתך, רבקה, יוסי, קרן וניצן נשאר לנו להגיד – תהיו חזקים, שלא תדעו עוד צער ותמשיכו להיות משפחה כה מדהימה.
ארצה לסיים בנימה אישית – אתה ליאור תמיד תהיה חרוט בזכרוני כילד הרפתקן המחפש אתגר, ילד בוגר מאוד עם חיוך כובש.
אוהבת ומתגעגעת מאוד בת דודתך שרון.


תומר – באזכרה העשירית
ליאור,
מי היה מאמין שעברו כבר 10 שנים מאותו יום שלישי נוראי. אותו יום, שחרוט בזכרוני כאילו היה רק אתמול.
ההכרות שלנו התחלקה לשתי תקופות. בהתחלה האח הקטן והחמוד של החברה בתיכון, שבכל הזדמנות רצה להראות לנו שגם לו יש כח והוא יכול לנצח אותנו “הגדולים”, מה שהסתיים בדרך כלל בתפיסת ידיך עד שתגיד שאתה נכנע ושקרן אומרת לנו לעזוב אותך, מה שלא הפריע לך לחזור על זה שתי דקות לאחר מכן.
התקופה השניה של האח הבוגר, שסיים תיכון ולאחר מכן התגייס לצנחנים. בתקופה הזאת עברת משלב האח של … לחבר של ממש. יצא לנו לצאת, לבלות וגם לדבר. כשקרן הייתה בחו”ל ואני רציתי לשנות לה את החדר, באת איתי, עזרת לי, בלי לשאול שאלות, פשוט בגלל שביקשתי. יצא לי להכיר אותך באופן אחר ומיוחד. אולם, התקופה הזאת היתה קצרה מידי.
בכל אחת מאותן תקופות ניתן היה להבחין בתכונות האופי שאפיינו אותך כל כך, צנוע ושקט, קצת ביישן, מדבר עם כולם בגובה העיניים, מנומס, מכבד את ההורים, המשפחה ואת כל הסובבים אותך. כל זאת, למרות שהיו לך את כל הנתונים לנהוג אחרת. בחור אינטליגנט, מצליח, גבוה, יפה, תלמיד מצטיין וחבר נערץ. פשוט מודל לחיקוי.
לצערי ליאור, נשארתי אני, וכל האנשים שנמצאים פה רק עם הזכרונות. אני כל הזמן מרגיש תחושה של פספוס נוראי. אובדן של גיס/חבר שאיתו לא אזכה לבלות בחופשות, ארוחות ערב, חגים וסתם ביקורים אצל המשפחה. אובדן של דוד לילדי, שלא זכו לראות איזה אדם מדהים היית ושיכירו אותך רק דרך סיפורים ותמונות. לפעמים אני משחק עם המחשבה איך הדברים אמורים היו להראות, אולם, המחשבות האלו רק מעצימות את הכאב. אני רק מתנחם בעובדה שזכיתי להכיר אותך.
רבקה ויוסי היקרים – לאחר לא מעט שנים של הכרות בינינו, לא קשה לראות ולהבין כיצד גידלתם ילד לתפארת. הכוחות שאתם מביאים והדרך שבה בחרתם להמשיך אינה מובנת מאליו. בזכות הדרך הזאת, ולמרות הקושי היומיומי, הצלחתם לשמר את אותם ערכים שכל כך אפיינו את ליאור ואת המשפחה שלכם שיש לי הזכות להיות חלק ממנה.
תומר