ליאור תמיד שאני יושב לכתוב לך נר זיכרון אני לא יודע איך להתחיל מה לספר לך אבל פשוט אני יושב מול המסך והדמעות כל פעם מחדש מציפות אותי ואז גם המילים מתחילות לצאת . ליאור אני לא יודע אם אפשר לקרוא להרגשה הזו שחובקת אותי כל פעם געגוע כי זה הרבה יותר מסתם געגוע זו הרגשה של מין פספוס כזה שלא הספקתי להכיר אותך, את הבן דוד שלי כמו שהייתי רוצה להכיר. ליאור כל הזמן אני פוגש חברים שלך שיוצא לי לדבר איתם עלייך ופשוט אני כל פעם מתפעל מהחיוך שעל הפנים של אותו בנאדם שאני מדבר איתו ברגע שהוא מזכיר את השם שלך . ליאור עזבת אותנו, את כל המשפחה כשהייתי בן 15 ילד שלא מבין יותר מידי על מזה צבא ובעצם מה עשית וכמה תרמת והיום אחרי כמעט שמונה שנים זה לא יאומן כמה מהר הזמן עובר, הספקתי להשתחרר והספקתי להבין כמה גדולה הייתה הנתינה שלך בזמן השירות הצבאי שלך. ליאור המשפחה שלנו לא מפסיקה להתרחב כל הזמן ותמיד יש את החור הזה בלב של כל אחד אצלנו שפשוט לעולם לא ייסתם, אבל כשאני חושב עלייך ורוצה לחייך אני מסתכל לשמיים ורואה את החיוך שלך שאומר אל תדאגו אני רואה הכל מלמעלה ושומר על כולכם. ליאור אתה תמיד תלווה אותי בלב ובזיכרון לנצח בכל דבר שאני יעשה בחיים. ליאור אני אוהב אותך ותמיד יתגעגע … איתי בן דודתך…
