אמנון ארז

השכול שלא נגמר
ליאור היקר , אותך לא הייתה לי הזכות להכיר
אך בעקבות האסון , את הוריך הכרתי,
הרי שבע שנים אנחנו בני אותה שכונה,
כאן בשכונתנו – ההורים בני התמותה,
זכיתי להכיר את הוריך השניים
אף את ניצן ואת קרן- אחיותיך השתיים.
והלוואי שיכולתי לחוות את נוכחותך.
ע"כ כאן בבית העלמין – ליד קברך
את היכרותי אתם באתי לספר לך.
כשבן נפצע – הלב כואב,
כשבן נופל – נשבר הלב,
עם נפילת הבן – הכאב עמוק,
ושכול על בן – עמוק יותר !!!

השכול הוא שחור,
כאב- המוות יוצר – בור,
עם השכול – נגמר הצחוק,
החלל כל- כך עמוק !!!

כשהלב כל- כך כואב,
אין גם צחוק בלב,
עם הכאב הגדול והחד,
גם החיוך – נכחד !!!

כשמלחמה מתחילה,
וגם אם הלחימה חוזרת,
בצפון – " לבנון השניה "
ובדרום – "עופרת יצוקה ",

הודעת השכול – מתחדדת,
מדי מלחמה וירית עופרת,
כאב השכול – אינו עוזב,
אלא מגביר את פעימות הלב !!!

הפסקת אש – מלחמה תמה,
אף בזאת וגם אם שלום יגיע – לא תהיה נחמה,
כאב על בן שלא חזר,
שכול שלעולם לא נגמר !!

אמנון ארז – אבא של אסף אסולין – בן שכונתך 27/08/2/09