עמירם בית הלחמי

שנתיים – אוגוסט 2004
הזמן לא אומר מאומה לאיש
שחש בפנים שכואב ומרגיש
את הילד שלא הספיק להבשיל
את ליאור שהלך ומכתב לא השאיר.

והיום עבורנו הוא יום אכזרי
שהיה ציון לאיחוד משמעי
לשני זוגות שהתחילו ביחד
ושנתיים יושבים כואבים במן פחד.

כלום לא קרה שרצינו לראות
כל חלומנו היה ונשאר כה תמים
להרות לגדל להקים עוד דורות
ולחיות פה חיי בני אנוש רגילים.

ושוב אנו כאן והילד עמנו
ושוב לא קולטים איך ברח מידנו
ומה לא עשינו ואיפה פישלנו
ומה הטעות ואיך לא שמרנו.

כמו צל הוא בטח הולך לידנו
ואולי מנסה להסיר מעלינו
אחריות של הורים מפקדים, חברים
ולאומר זה קרה אל תגידו טעינו

שוב לא נחוש שוב לא נדע
מה עבר בשניה בה האדמה רעדה
שום ביאור או הסבר לא עוזר
כי הצורך לחוש את ליאור עוד בוער

וכעת הינך משוחרר ממדים
וכעת אתה משוחרר מהורים
וכעת אתה משוחרר מכולנו
אנו לא עזבנו, תמיד לידך
מנסים להבין חידת לכתך.

לא עוזר פה הזמן
לא חלקה ולא שיש
לא תפילה לא שירה
לא תמונה לא חבר

את הילד ליאור לא יחליפו שירים
ואיש לא ימציא תחליף לפנים
ושוב התיסכול ושוב אין אונים
וכמו נאלמות האותיות מהן כתבתי המילים.

עמירם בית הלחמי